אני מחשיב את עצמי כבחור ליברלי. נכון, אני מודה, אני מיושן בכמה דברים (כמו, למשל, שלא אכפת לי את מי תשימו בשיקאגו בולס, לא תהיה קבוצה טובה יותר מזו של שנות התשעים), אבל יחסים בין המינים בהחלט לא נמנה ברשימה הזו.
אני מודה, יש לי דעות קיצוניות בכמה דברים. אני חושב שהפמיניזם לקח פנייה אחת יותר מדי (בפעם המאה אלף: גברים הם לא האויב! מספיק!), אבל גם בבלוג הזה הצהרתי מספיק פעמים שאין לי שום בעייה לצאת עם מישהי שמרוויחה יותר ממני, שעובדת יותר שעות ממני ובאופן כללי אין לי שום התנגדות שנתחתן ואני אשב כל היום בתחתונים ואעמיד פנים שאני חוקר איזה משהו בפסיכולוגיה בזמן שהיא עושה עוד אקזיט מטורף.
ואז פגשתי אותה. ומה שלא למדתי בשמונה שנותיי באקדמיה למדתי בחודש איתה: תיאוריות זה יופי. הפרקטיקה, עם זאת, היא משהו אחר לגמרי.
לקחה את החשבון ושילמה
רק לפני שנתחיל, בואו נבהיר משהו: יצאתי אידיוט. לא סתם אידיוט, יצאתי גבר ניאדרטל ברמות וכן, אני כותב את זה למקרה שהיא קוראת את זה, למרות שאם הייתי היא בחיי שלא הייתי טורח לקרוא. ובכל זאת.
נפגשנו לפני שלושה שבועות. ידידה משותפת שידכה בינינו. היא עובדת באיזשהו תפקיד באיזשהו מיזם אבטחה שלמרות שהיא הסבירה לי אותו שלוש פעמים – בפעם השלישית ממש לאט ובתוספת ציורים – לא הבנתי שמץ ממה שהיא אמרה. היא בחורה מוצלחת, בקיצור. תואר שני בטכניון, יודעת לתכנת בכל שפה שהומצאה על הפלנטה, כזו שחברות הייטק רודפות אחריה ומוכנות לשלם לה כסף. הרבה מאוד כסף.
אודה ולא אבוש (טוב, קצת אבוש): לפגוש בחורה עם כסף היה חלום חיי. זאת אומרת, לא חייב להיות לה הרבה כסף (אם כי וילה בטוסקנה זה תמיד נחמד), אבל תמיד רציתי בחורה שיודעת לדאוג לעצמה, ותתפלאו כמה זה מצרך נדיר. ואז היא הגיעה. וכמו אידיוט לא ידעתי מה אני אמור לעשות איתה.
ישבנו בפאב בדייט הראשון שלנו. טוב, אני גר בטבעון והיא גרה בחיפה, אז כל מי שגר באזור המרכז בטח יגיד לעצמו: "אחי, זה לא פאב, זה בית קפה שמוכרים בו בירה! וזה גם לא בירה!", אבל לנו זה היה בסדר. רומנטי במידה, שקט במידה, אלכוהולי במידה. היא צחקה מהבדיחות שלי. היא צחקה מזה שלא הבנתי מה היא עושה. היא צחקה כשניסיתי להסביר לה מה אני עושה. ואז הגיע החשבון. ופתאום שמעתי משפט שלא שמעתי מעולם: "עלי".
רק שיהיה ברור, היא אפילו לא נתנה לי להתווכח. לא היה לי זמן. החשבון עוד לא הספיק להגיע והיא כבר שלפה את הכרטיס אשראי (היא אפילו לא חיטטה בתיק או משהו, הוא פשוט הופיע משום מקום!) ונתנה אותו למלצר ההמום. בואו נבהיר את הנקודה עוד יותר: היא אפילו לא הסתכלה בחשבון. המלצר אפילו לא הספיק להניח את החשבון על השולחן! אני אפילו לא יודע מה היה הסכום.
ותמיד אמרתי כמה זה יהיה נחמד אם בחורות היו מציעות לשלם. נכון, היו כמה בחורות שהציעו חצי-חצי רק כדי שאני אגיד להם "לא, עזבי" ואשלוף בסטייל ובפאתוס את כרטיס הישראכארט סטודנט שלי (יש יתרונות בלהיות באקדמיה!) ואשלם את הכל. היו גם כמה בחורות שהתעקשו לשלם את הטיפ. אבל זה? מישהי שאפילו לא תסתכל על הסכום לפני שהיא שולפת את הגולד פלטינה שלה? כזה עוד לא היה לי.
ובמקום להיות מרוצה, הרגשתי הכי עלוב בעולם.
גבר=כסף?
אני שונא את המשוואה שגבר שווה כסף. יותר מדי נשים מסתכלות על גברים כארנק מהלך וזה מכעיס, וזה מקומם וזה מעצבן, עד שמגיעה מישהי שבכלל לא אכפת לה כמה אתה מרוויח כי היא מרוויחה מספיק בשביל שניכם (ראיתי את תלוש המשכורת שלה, היא מרוויחה מספיק בשביל קומונה קטנה) וכל מה שבא לי לעשות זה רק לנפנף בכרטיס אשראי העלוב שלי ולצעוק "אני גבר! יש לי כסף!". וגם לדפוק על החזה. או משהו.
כמו שידידה טובה אמרה לי פעם: "אם אני לובשת מחשוף לדייט חסר לגבר שיעשה שני דברים: האחד, שיחשוב עלי בתור אובייקט מיני. והשני, שלא יגניב לי איזה מבט מדי פעם למחשוף".
התנשקנו. והיה כיף. ואני התעקשתי שפעם הבאה אני משלם, רק כדי שהיא שוב תשלם פעם הבאה ועוד תגיד לי: "זה בסדר, אתה באקדמיה, זה עלי". וכשעלינו לדירה שלה בחיפה (רצפת פרקט, ארבעה חדרים לגמרי לבד, נוף מטריף לים, מנקה צמוד וכל גאדג'ט אפשרי שאתם יכולים רק לחשוב עליו, כולל טלוויזיה על קיר שלם ומכונת קפה שאני משוכנע שאפילו לבתי קפה אין) במקום להנות מהרגע הסתובבתי שם המום בין החדרים וכל מה שחשבתי לעצמי היה: "איך, לכל הרוחות, אני מזמין אותה אלי לדירה?"
כי מה אני אציע לה, אצלי בדירה? היי, רוצה לראות את תה הקמומיל החדש שקניתי? היה מבצע, שתיים בעשר. כאילו, למען השם, אין לי אפילו טלוויזיה. שלה מרוחה על כל הקיר! מה הסיכוי שהיא תיכנס אלי לדירה, תדלג על הבלטה השבורה שלבעל הבית אין כוח לתקן ולי אין מספיק כסף, תנסה להפעיל את המזגן ותגלה שהוא לא עובד כבר שנתיים ואחר כך תגיד לעצמה "כן, את הגבר הזה אני רוצה לשארית חיי?".
לא נשארתי לברר. זו האמת. יצאתי פחדן ושפן ועלוב, יצאתי מדלת הבית שלה למחרת בבוקר, ואפילו לא טרחתי להתקשר. וגם לא לענות כשהיא התקשרה. כי אפילו לא ידעתי מה להגיד, ואיכשהו המשפט "אני לא מרגיש מספיק גבר לידך" נשמע לי איום ונורא. כי באיזשהו מקום בדי.אנ.איי – לא הרגשתי את זה מעולם, אבל אז זה בעבע בי בכל הכוח - כל מה שאני רוצה זה לדאוג למישהי ולהבטיח לה שאני אפרנס אותה, כי זה מה שאני יודע לעשות בתור גבר. והפסדתי בחורה מדהימה בגלל זה.
אני רוצה להתקשר עכשיו. אני רוצה להתקשר כבר כמה ימים. להגיד שהייתי אידיוט, שהיא נפלאה, שאף אחד לא צחק מהבדיחות שלי ככה, שאף אחד לא הבין אותי ככה כל כך מהר, ולא יכול. אני נזכר באוטו המפואר שלה (איזה תירוץ עלוב המצאתי כדי לא לבוא לאסוף אותה בדייט השני שלנו) ובדירה שלה ומניח שוב את הטלפון בלי לחייג. עכשיו, מסתבר, אני גבר אמיתי: כזה שמוכן לוותר על כל הדברים הטובים שבעולם, העיקר שלא יפגעו לי באגו.
