בשניות שאחרי צילום סצנת הסיום שלו בעונה האחרונה של "הסמויה", ישב טריסטן וויילדס על הסט ובהה באוויר. לידו ישב ג'רמיין קרופורד, כוכב אחר של אותה עונה, וגם הוא בהה באוויר. רוב האנשים סביבם עשו בערך אותו דבר. בהו באוויר, שואלים את עצמם לאן ממשיכים אחרי שהייתם חלק מסדרת הטלוויזיה הטובה בהיסטוריה.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

"פתאום ג'רמיין אמר, 'מאן, זה נגמר', ואני עניתי, 'מאן, זה נגמר'", מספר וויילדס בקול נרגש גם ארבע שנים אחרי, "ואז הוא אמר, 'אני לא אבכה', ואני אמרתי, 'אני לא אבכה'. וככה המשכנו איזה עשר דקות, מבטיחים זה לזה שלא נבכה".

ובסוף בכיתם.

"אני לא מאשר ולא מכחיש".

היית בן 19, וכבר חלק מהסדרה הכי טובה אי פעם.

"תודה רבה שאת אומרת את זה".

אתה צוחק עליי עכשיו.

"לא, בחיי שלא".

אתה לא שומע את זה כל יום?

"אני שומע, אבל עדיין לא מאמין שכל כך הרבה אנשים מכירים עכשיו בגדולה של הסדרה הזו".

למה?

"כי אני זוכר שאז, כשצילמנו, תמיד היתה לנו תחושה שאנחנו לא מקבלים מספיק ריספקט. ידענו שאנחנו עושים משהו מאוד מיוחד, אבל זה היה ממש סוד. עכשיו פתאום הכל יוצא החוצה".

מה לקחת איתך משם?

"הבנה מה זה אומר להיות שחקן, וגם משפחה חדשה. כולם חברים שלי עד היום. ולקחתי גם אהבה לבולטימור. זו עיר אמיתית ומהבחינה הזו אולי 'הסמויה' עשתה לה קצת עוול. אנשים חושבים שכל מה שיש שם זה מרלו ועומאר, אבל זה לא נכון. יש שם הרבה בעיות כמו בכל גטו של שחורים באמריקה, אבל יש גם המון המון אנשים טובים".

קצת בעיה לדעת שכבר בגיל 18־19 השתתפת בפרויקט שכנראה לא יחזור. מכאן אפשר רק ליפול.

"אד ברנס, אחד היוצרים של 'הסמויה', נתן לי יום אחד מסמר. שאלתי, 'בשביל מה אני צריך מסמר? אני הולך לחסל איתו מישהו בפרק הבא?'. אז הוא אמר שכל דבר שבונים מתחיל במסמר קטן, וכיוון שאני מתחיל שם את הקריירה שלי, אז זה המסמר הראשון. אני שומר אותו עד היום".

כן, וויילדס מעדיף להדחיק את הידיעה שהוא כנראה אף פעם לא יעשה שום דבר שיתקרב לתפקיד של מייקל לי הצעיר, אחד מארבעה נערים בחטיבת ביניים באחד מבתי הספר הציבוריים הכושלים של בולטימור, שמצא את עצמו מסתבך עם העולם התחתון ביותר בעיר.

הסיפור של מייקל והחברים שלו עמד במרכז העונה הרביעית של 'הסמויה', זו שבאמת הפכה אותה מהסוד הפרטי של מי שהצליחו לשרוד את הקצב שלידו 'מד מן' זה סרט של טוני סקוט - תהיה נשמתו צרורה בצרור פעלולים - לקונצנזוס חוצה מבקרים וצופים.

ארבע שנים אחרי סיומו של הנס ההוא, וויילדס בונה את הקריירה בקצב של, נו, פרק ב'הסמויה'. הוא לא ממהר לשום מקום ועדיין מנסה להחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול - מוזיקאי כמו הדוד הרחוק ג'יי.זי, שחקן קולנוע או שחקן טלוויזיה.

הטלוויזיה, אגב, נמצאת בעדיפות אחרונה לטווח הארוך, אבל לפחות עכשיו הוא משאיר את השם שלו בחדשות באופן קבוע, בתפקיד דיקסון ווילסון, האאוטסיידר הברנדוני ברימייק של "בוורלי הילס 90210", שהעונה הרביעית שלה משודרת ב־HOT.

וויילדס בקושי נולד כשדונה מרטין היתה בתולה, והוא לא ראה אפילו סצנה אחת מהסדרה הזו לפני שלוהק לרימייק. אבל הוא גדל בבית שבו בחדר של אחותו אי אפשר היה לראות את הקירות בגלל הפוסטרים של דילן. "אחותי היתה קצת משוגעת על הדבר הזה, ואמא שלי גם".

לחץ לא קטן, לחדש קלאסיקת נעורים כזו.

"ניסינו לא לחשוב על זה כעל רימייק, אלא כעל משהו חדש שהוא לגמרי שלנו ורק במקרה נמצא באותה סביבה".

אולי אתה לא יודע, אבל בסדרה ההיא לא יכולת לראות דמות שחורה גם אם היית מחפש מתחת לאדמה.

"אני דווקא כן יודע, אבל אלה זמנים אחרים. אני מביא גיוון וטאץ' מציאותי. אז באמת לא היה סיכוי שתראי שחור מסתובב וחי בבוורלי הילס. היום כבר יש".

עדיין ביחס של 1 להרבה מאוד.

"נכון, אבל עדיף על יחס של 0 להרבה מאוד".

דיקסון הוא הבן המאומץ. של הארי ודבי, זוג לבן, וקשיי הקליטה שלו, כמו גם הסתבכויות עם סמים, נותנים לוויילדס אפשרות להפגין פה ושם, בקטנה, את מה שלמד ב'הסמויה'.

"אני יודע מה אומרים על החבר'ה ששיחקו ב'הסמויה' בכל מה שקשור להסתבכויות עם החוק, אבל זו סתם הכללה גסה. זו היתה סדרה מאוד מציאותית, אבל זה לא אומר שלא שיחקנו. אני אף פעם לא נגעתי בסמים והמשחק סביב זה הצריך תחקיר של ממש".

קבל שאלה אידיוטית: באיזו סדרה נהנית יותר לשחק?

וויילדס צוחק: "באמת שאלה אידיוטית".

ובכל זאת?

"אני חושב שחוויה כמו 'הסמויה' זה משהו שעוברים מעט מאוד פעמים בחיים, אם בכלל. שם למדתי מה זה משחק אמיתי. עברנו הרבה ביחד וזה היה כיף עצום. האמת היא שעשינו יותר מדי כיף ביחס לחומר שהתעסקנו בו. רק כשהתבגרתי הבנתי באמת כמה טראגי היה כל הסיפור שסיפרנו שם".

למי אתה דומה יותר, מייקל או דיקסון?

"זה קל, מייקל. הוא מאוד שקט, מאוד קרוב לעצמו, לא מחפש את הזרקורים, אבל את יודעת איך אומרים - 'השקטים הם אלה שצריך להיזהר מהם'".

כמו מרבית השחורים שכן עשו את החלום האמריקאי, גם וויילדס היה יכול לגמור אחרת לגמרי. היום, בגיל 23, הוא חי את החיים הטובים בלוס אנג'לס, מצייר להנאתו בזמנו החופשי והודף מעריצות בכל פינת רחוב, אבל כשנולד בפרויקטים של סטאטן איילנד בניו יורק, הסיכוי שהחיים שלו יהיו דומים לאלה של מייקל מבולטימור היה גדול הרבה יותר מהסיכוי שהם יהיו דומים לאלה של דיקסון מבוורלי הילס.

למזלו, ההורים לא הרשו לבן הצעיר מבין שישה אחים ליפול. הם דחפו אותו ללכת לאודישנים ובגיל 15 התחיל לעבוד בפרויקטים קטנים במנהטן. הליהוק ל'הסמויה' שינה כמובן הכל. בלוס אנג'לס הוא גר עם אבא שלו. שניהם לא יוצאים לרחוב בלי כובע אופנתי, והילד צמח לגבר מחונך, מנומס ושקט באופן שהוא סיוט מוחלט למראיינים.

בתחילת השנה הופיע וויילדס בסרט "Red Tails", שסיפר על יחידת הטיס השחורה הראשונה בצבא ארצות הברית, במהלך מלחמת העולם השנייה, הרבה הרבה לפני שאמריקה שמחה בגלוי לשלוח את השחורים הדפוקים למות בשבילה.

הסרט יצא לקולנוע כמעט שלוש שנים אחרי שצולם, כיוון שאף מפיץ הוליוודי לא רצה להמר עליו. בסופו של דבר החליט ג'ורג' לוקאס להפיץ אותו בעצמו, והשיג הצלחה קופתית מפתיעה מאוד, בזכות נהירה של קהל שחור

כמובן. וויילדס מנסה ללכת על ביצים בכל מה שקשור להתבטאויות פוליטיות או גזעיות, ולא להגיד את המובן מאליו לגבי הסיבות בגללן אף אחד לא רצה להפיץ סרט שחור לגמרי, אבל ברור שלא קל לו. "הוליווד עושה קודם כל חישובים בינלאומיים, האם הסרט יכול להצליח מחוץ לאמריקה. אבל אני חושב שזה בולשיט. סרט טוב הוא סרט טוב".

וזה גם חתיכת סיפור היסטורי.

"אי אפשר לתאר בכלל. יצאתי מההקרנה הראשונה עם דמעות בעיניים. פתאום הרגשתי חלק מההיסטוריה. קרעתי את התחת בעבודה על הסרט הזה. הייתי צריך להוריד חמישה קילו בחמישה ימים.

"הצמידו לנו שני מדריכי כושר צבאיים והם ממש התעללו בנו. אתה הולך לישון ב־22:30, מעירים אותך ב־2:00 בלילה כדי לרוץ. אומרים לך מה לאכול, מה ללבוש, כמה זמן יש לך לצחצח שיניים. אם היה לי אגו גדול, הוא לא היה עומד בזה".

הסרט צולם בקרואטיה ובפראג, "לא מקומות מוצפים בשחורים", אומר וויילדס בחיוך, "אנשים הסתכלו עלינו באופן קצת מוזר, לא ממקום רע, אלא כי הם פשוט לא רגילים לראות אנשים כמונו. אני חושב שזה דווקא מאוד עזר לנו להיכנס לאווירה של הסרט, תחושת חוסר השייכות, הזרות, כל זה הוסיף אותנטיות. חוץ מזה שהבחורות שם אהבו אותנו".

מי שעוד אוהב אותו הוא הדוד הרחוק, ג'יי.זי. "הוא מתייחס אלי כמו לאחיין שלו", אומר וויילדס, "אני קורא לו 'דוד ג'יי'. הוא אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר".

הוא חתיכת פותח דלתות.

"רואים שאת לא מכירה את הדוד ג'יי. אם למדתי ממנו דבר אחד, זה שאני צריך לבנות את השם והקריירה שלי בעצמי. הוא לא יפתח בשבילי שום דלת, אני צריך לפתוח אותה לבד".

בשנה שעברה לקח וויילדס את גופו המפורט היטב לסדרת צילומי עירום ב"קוסמופליטן". כדי להסוות נטיות פדופיליות, אני מחליטה לזייף התעניינות בסיבה שבגללה השאיר את הביישנות הטבעית שלו מאחור - קמפיין למלחמה בסרטן האשכים וסרטן הערמונית.

אתה קצת צעיר מכדי לפתח מודעות כל כך מורבידית.

"היה לי חבר שמת מסרטן הערמונית, זה רודף אותי".

לגברים יש נטייה להתבייש אפילו לדבר על סוגי סרטן גבריים כאלה.

"נכון לגמרי. האמת היא שלקח לי הרבה זמן להשתכנע לעשות את זה. כמה שידעתי שאני רוצה להשתתף ולעזור ושזה באמת לא כזה ביג דיל, עדיין היה לי קשה להילחם בדעות הקדומות. אבל היום אני ממש מאושר שעשיתי את זה".

אתה ולא מעט קוראות של "קוסמופוליטן". איך זה להיות סמל סקס שחור?

"אני עוד לא כזה, אבל אשמח להיות. למה לא".

אפשר לשאול אם זה נכון שיצאת עם ריהאנה?

”זה לא נכון. אנחנו רק חברים טובים".

זה כי אתה מפחד מכריס בראון?

צוחק בקול גדול: "מפחד? אני הייתי ב'הסמויה', מאן. אני כנראה דומה לו, כי כשאני הולך ברחוב אנשים רודפים אחרי וצועקים 'כריס, כריס'".

_____________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :