לפני הכל, יובל דיין רוצה לסגור איזו פינה - זו שנפתחה לפני שנתיים קצת אחרי שהאודישן שלה לעונת הבכורה של "The Voice" עם "שאריות של החיים" נחת ביוטיוב, ומסרבת להיסגר: לא, היא לא פרשה מהתוכנית רגע לפני הגמר כי רצתה להתחמק מחוזה ניצחון דרקוני שכובל אותה לחברת תקליטים למיטב שנותיה.

"קרוב ל־3,000 פעמים הסברתי את זה לאנשים ברחוב, ועדיין שואלים על זה", היא אומרת בדיבור השקט והרגוע שלה. "הסיבה לפרישה היתה פנימית נטו, הרגשתי שאני צעד לפני נפילה לתהום. ידעתי שאם אני ממשיכה, אני נכנסת ברגל שמאל לעולם המוזיקה. זה אולי נורא אגואיסטי, ואנשים גם אמרו לי שהתאכזבו ממני, אבל אני זוכרת את עצמי עומדת בשידור וחושבת - אני רוצה שיהיה לי טוב, לא אכפת לי מכלום.

"הייתי חייבת פסק זמן, להחליט שאני שולטת בזה ומחליטה מתי זה יבוא ואיך זה יבוא וכמה זה יבוא. ולא היה אכפת לי שזה סוג של סיכון ושאולי לא אוכל לחזור. וגם לקח לי זמן להשתקם אחרי זה, הייתי בטיפול פסיכולוגי. לא היה בכלל עניין של התעסקות עם חוזים. הסיכון שלי היה כל כך גדול, יכולתי לפספס את המקצוע הזה, שלא האמנתי בפעם הראשונה ששמעתי על הקטע הזה עם החוזה. היו לי בגרויות, מה קשור עכשיו חוזים?".

יש עכשיו מלא פורמטים לתחרויות שירה, אולי היית צריכה לבחור משהו אחר.

"האמת ש'The Voice' הכי מעניין אותי. לא הייתי נוגעת בסיפור הזה. אין לי צביטה בלב על הפרישה. זו הכניסה שלי לעולם המוזיקה, מה יכול להיות לא חיובי בזה? לא היה לי רע בגלל התוכנית. היה מאוד כיף. כנראה שלא באתי מוכנה, מספיק בשלה".

היום בחורה בת 17 שואלת אותך אם ללכת לאודישן, מה את אומרת?

"אשאל אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, ואם היא תגיד 'זמרת', אשאל אותה מה היא מוכנה לעשות בשביל זה. אם היא תגיד הכל - אגיד לה ללכת ל'The Voice'.

"אם היא תגיד לי שאם תהיה מסיבת גיוס לחברה הכי טובה שלה, היא לא תפספס את זה, אגיד לה לא ללכת, כי אלה הדברים שאני פספסתי. לחתוך מוקדם מיציאות עם חברים, לפספס מסיבות גיוס. התקופה בין בית הספר לצבא - לא הספקתי אותה".

עכשיו את לא מפספסת כלום?

"לא. עכשיו אני מגשימה חלום. אני נהנית ואוהבת את מה שאני עושה. כן, אני חוזרת מאוחר הביתה ועובדת קשה, אבל יש אנשים שעובדים בפאקינג משרד כל החיים שלהם ואני עומדת על במות. יש משהו יותר כיף בחיים האלה? אין לי זכות להתלונן".

האם ההחלטה לפרוש היתה נכונה בדיעבד? כנראה שכן. את הבגרויות היא סיימה בהצלחה, ולקראת בחינת הבגרות האולטימטיבית של עולם המוזיקה - אלבום בכורה שיצא בקרוב - דיין, רק בת 19, חורשת ממש בימים אלה.

הסינגלים מצליחים ברדיו ("אל תאמר", שכתבו לה גלעד כהנא ודודו טסה, עדיין מככב במצעדים), ההופעות המשותפות עם אמיר דדון סולד־אאוט ויש לה גב חם ותומך של מנטור לויאלי, שלומי שבת, כמנהל אמנותי.

"The Voice" היה, נגמר, למה את עדיין צריכה שהוא יחזיק לך את היד?

"לא יודעת, תשאלי אותו. אני רואה בחיבור הזה קצת מעבר למנטור־מתמודדת. התארחתי אצלו בהמון הופעות וכל פעם מחדש כשאני עולה לבמה ומסתכלת עליו, אני מרגישה גל כזה של 'אני גאה בך'. הוא גם שר באלבום, לקח חלק בבחירת השירים. את מקשיבה לאנשים עם ניסיון. אין מה להתווכח בכלל".

דיין חתומה על חמישה מעשרת השירים באלבום, כולל הסינגל הראשון "לאסוף" שהצליח יפה ברדיו.

את רק בת 19. על מה כתבת חצי אלבום?

"יש שם שירים מגיל 17, שתוך כדי ההקלטה אני אומרת, 'אני פאקינג בת 18, מה נראה לי? באיזה קטע אני כותבת שירים, מה אני עוברת בחיים שיש לי מה לספר?'. אבל מסתבר שעברתי.

"זה מזכיר לי שפעם ניגש אליי איזה מישהו שמתעסק בנומרולוגיה, ואמר לי שהוא מרגיש שהנשמה שלי חיה כבר 700 שנה. תקשיבי, 700 שנה! עברה המון המון גלגולים, והיא באה לעולם הזה כדי להגשים את עצמה בתחום של המוזיקה. אז במשך שבוע הסתובבתי עם זה בראש, אבל זהו. הפסקתי להאמין בזה".

די הגיוני, את עובדת רק עם מבוגרים ממך.

"אני עובדת עם אנשים 15 שנה מעליי ואני מרגישה שאני באותו גיל. כשאנחנו יושבים בינינו, החברים מהבסיס, כל אחד אומר 'הלוואי ואני אופיע', 'הלוואי ואני אוציא אלבום', 'הלוואי ואפגוש את ההוא'. ואלה דברים שנפלו לי לידיים כמו מתנות, אז אני אוספת את הדברים האלה ואומרת לעצמי, מה יש לי להתבכיין בכלל. אשכרה קיבלתי חתיכת מתנה לידיים, ואני עושה הכל כדי שזה יצליח ויקרה".

הפער הזה בינך לבין החברים שלך בגילך מורגש מן הסתם כשאתם יוצאים ומזהים אותך.

"נכון, אבל זה מצחיק. המוטו שלי זה 'רגליים על הקרקע', ואני גם ממש משתדלת לשמור על זה. ואם תשאלי אותי מה החלום שלי, אז אענה לך שעוד 20 שנה אסתכל על עצמי במראה וארגיש מאוזנת ויציבה. עזבי אלבומים וקיסריות, זה חלום אחר. לצד כל הדברים האלה, אני רוצה להצליח להיות מאופסת ומאוזנת".

קל לחבב את דיין, כנראה בת ה־19 הבוגרת ביותר במדינה. במהלך הראיון אני מגלה שהיא מצליחה לחלץ ממני בעזרת הדיבור הרגוע שלה הרבה יותר ממה שאני מצליחה לחלץ ממנה. באמצע תשובה מפולפלת שלה על דייטים באשדוד, עיר מגוריה, היא עוצרת לנתח את כתב היד שלי, שואלת על המשפחה או על שגרת האימונים שלי.

אם כך, לא מפתיע לגלות ברשימת הקרדיטים באלבום שיתופי פעולה עם מוזיקאים מוערכים, ביניהם גם לאה שבת ואמיר דדון, שהקליט איתה את הדואט "צבעים" ואף הזמין אותה להתארח בסיבוב ההופעות שלו. לא מובן מאליו כשזה נוגע למי שכנראה תמיד תיאלץ להתמודד עם העבר הטלוויזיוני שלה.

"זה הדבר שהכי פחדתי ממנו", היא מודה, "כשאת הולכת לתוכנית ריאליטי זה סיכון, יש סטיגמה. חוץ מזה, יש גם דפוס חוזר של אנשים שמגיעים לתוכנית טלוויזיה, נבהלים מהפרסום, לוקחים צעד אחורה, מתאפסים על עצמם ולא מצליחים לחזור. אני חושבת שעצם זה שלא שידרתי שאני רוצה הכל מהר עשה את ההבדל.

"יכולתי להוציא את האלבום מהר ולזכות ליותר כפיים וצפיות, להכות על הברזל בעודו חם. אבל זה לא עניין אותי. רציתי משהו שאתרגש ממנו, איהנה ממנו וארצה להופיע איתו עוד חמש שנים. ככה נשארים בתעשייה".

מישהו הצליח לעשות את זה לדעתך?

"לירן דנינו עושה את זה מעולה. נינט טייב גם עשתה את זה טוב. לא כולם חייבים לאהוב, הכל בסדר. העיקר שקיבלת את הפרסום הזה, הכרת את האנשים הנכונים ויצרת משהו שבא לך מהלב".

את הבחורה שהכי הצליחה מהעונה שלך ב"The Voice", לא?

"לא נכון. רז שמואלי גם הצליחה".

בדצמבר האחרון דיין התגייסה. להקה צבאית, כמובן. בהוראת מפקדיה נאסר עליה להתראיין בנושא, ואם הסירוב העיקש שלה לנדב איזשהו פירור מידע בנושא מהווה עדות כלשהי על איכויותיה כחיילת, אז מדובר בטוראית בהחלט ממושמעת וצייתנית, גם אם מעט יותר מפורסמת מהשאר.

"הלכתי בבסיס יום אחד ומישהו צעק לי, 'את יובל דיין?'. אמרתי שכן והוא אמר לי, 'לא נכון, התלתלים שלה יותר נפוחים משלך'. כולם נקרעו מצחוק. את נושא שיחה, מי חשב שידברו על התלתלים שלי אי פעם?".

את האודישנים ללהקה הצבאית עשית אחרי "The Voice"?

"כן, זה קרה תוך כדי, אבל לא היה יחס מועדף, היה לי אפילו קשה. כנראה ציפו למשהו אחר וקיבלו אותי, בחורה אדישה. האמת שרציתי להיות מדריכת חי"ר ואין לי פרופיל מתאים. הגעתי להבנה שאו שאהיה בלהקה, או שאהיה פקידה. בקיצור, זה תפקיד שבא טוב. אני יכולה לתרום הרבה וגם זה מעניין אותי. אני צריכה לספוג ניסיון".

הצבא יכול גם לסנדל את הקריירה.

"מה זאת השטות הזאת לא לעשות צבא? זה טמטום בעיניי. מה היה לפני שהתחילה הקריירה? בן אדם רגיל. בן אדם רגיל צריך לעשות צבא. בקטע הזה אני ברזל ואי אפשר להזיז אותי. צבא זה פרק בחיים כמו בית ספר, כמו אוניברסיטה, כמו חתונה. עובדה שעוד אנשים חוזרים אחורה לפרק הזה".

>> את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס: