תוך כדי מאמציה לקידום הסרט החדש שביימה, "החיים הכפולים של וולטר", מנסה ג'ודי פוסטר להתגבר איכשהו על הפרדוקס שבליהוק מל גיבסון לתפקיד הראשי. מצד אחד, מדובר באישיות הבלתי רצויה מספר אחת בהוליווד, אולי מספר שתיים אחרי צ'ארלי שין. מצד שני, הוא גם החבר הכי טוב שלה.

מבחינתי, ככתב ישראלי שלא לקח בקלות את התבטאויותיו הגזעניות בכלל והאנטישמיות בפרט של גיבסון, השאלה הכי מתבקשת לפוסטר היא לנסות להבין מאיפה הגיע האומץ ללהק דווקא אותו לתפקיד. "אולי אני נאיבית", היא עונה בטון הרגוע האופייני לה בפגישתנו בסוויטה של מלון בבוורלי הילס, "אבל אני מרגישה שהדמות שלו בסרט היא של גבר שלא רוצה להיות מי שהוא, שמתבייש במי שהוא, וחוסר היכולת שלו להשתנות גורם לו לחיות חיים של מאבק וכאב. אני חושבת שמל מצא את עצמו בתפקיד הזה כי הוא מבין באופן אישי אנשים שחשים תיעוב עצמי ורוצים באופן נואש להשתנות. במובן מוזר ה'חבילה' של מל ממש עוזרת לתפקיד הזה, אז אני לא יודעת, אולי אנשים יבינו את זה. אני חושבת שהוא נותן שם הופעה מדהימה".

הרבה יהודים ברחבי העולם מסרבים לראות סרטים של מל גיבסון כמחאה. את לא חוששת שתפסידי חלקים נרחבים מהקהל?

"זאת שאלה טובה בשבילך: האם אתה יכול לצפות בסרט שלו ולנסות לנתק את עצמך ממי שהוא בחיים ולנסות להבין את הדמות שלו בסרט? הרי ברוב המקרים העיתונאים הם אלה שמשפיעים על דעת הקהל. אז אני לא יודעת מה חושבים עליו ומה אומרים, אני רק מכירה את המל שאני מכירה. והוא חבר מדהים, הוא חכם, הוא אינטליגנט, הוא יודע המון דברים, הוא איש קולנוע מדהים. זה מל שאני מכירה".

מבקרי קולנוע אומרים שזו ההופעה הכי טובה שלו אי פעם בסרט.

"התקשרתי אליו בשבוע שעבר ואמרתי לו 'אני מקווה שאתה יודע שאנשים נדהמים מההופעה שלך'. אני חושבת שהוא גאה בסרט הזה".

מה יש לכם במשותף?

"מל ואני עובדים באותה צורה. אנחנו אנשים שעובדים על דבר אחד בצורה אינטנסיבית, אבל לתקופה מאוד קצרה. לרגע אחד הוא עומד על הסט ומספר בדיחה, ורגע אחרי זה, בום, הוא בתוך הדמות. זה הכל עניין של ריכוז".

אתם בקשר טוב?

"הוא עכשיו בקוסטה ריקה, שלח לי הודעת טקסט שאומרת 'אני מוכן שיגררו אותי על חצץ בשבילך'".

החברות המשונה של ג'ודי פוסטר ומל גיבסון הולכת 18 שנה אחורה. הם נפגשו לראשונה על סט הסרט "מווריק", ומאז פוסטר מכנה אותו "אחד מחבריי הקרובים והנאמנים ביותר". בשנת 2006 היא היתה הסלבריטאית הראשונה שיצאה להגנתו של גיבסון לאחר שנתפס בנהיגה בשיכרות, ואמרה "למל תמיד היה קרב איום עם האלכוהוליזם".

לפני כשנה פרסמה זוגתו לשעבר של גיבסון את הקלטת שיחת הטלפון שניהלה עם מל, בה הוא נשמע מאיים על חייה ומתבטא בצורה גזענית וסקסיסטית. פוסטר התראיינה למגזין "More" והגנה על חברה הטוב בחירוף נפש. "כשאתה חבר של מישהו כל כך הרבה זמן, אתה יודע שתאהב אותו כל החיים ולא תעזוב אותו כשהוא מתמודד עם אפלה", אמרה למגזין. "אני מקווה שאצליח לעזור לו לעבור את התקופה החשוכה שלו".

האמת היא שגם אם פוסטר כועסת על גיבסון, היא נמצאת בתעשייה הזאת כבר מספיק זמן כדי לדעת שבהוליווד כמו בהוליווד, טאלנטים לא מלכלכים אחד על השני. "גדלתי עם הרעיון שעסקי הקולנוע הם כמו משפחה", היא אומרת, "איך שאתה מצטייר ביחסים העסקיים שלך זה השתקפות של מי שאתה כאמן".

"אתה לא מתגעגע למשהו שאין לך"

פוסטר, 48, הצעירה מבין ארבעה אחים, נולדה וגדלה בלוס אנג'לס להורים גרושים וחיה עם אמה, שהיתה מפיקה בהוליווד. מדורי הרכילות מספרים שאמא של ג'ודי הרתה אותה ביום שבו פגשה את הגרוש שלה כדי לקבל ממנו דמי מזונות, וזה גילה לה חיבה יתר על המידה. "פגשתי את אבא שלי אולי פעמיים כשעברתי מולו ברחוב", אומרת ג'ודי. "אתה לא מתגעגע למשהו שאין לך, אבל כשהייתי קטנה תמיד רציתי שלאמא שלי יהיה חבר, ולו כדי שזה לא יהיה רק אני והיא. אלה חיים מאוד מוגדרים, להיות אם חד הורית, והלוואי שהיה לה מישהו לחלוק איתו את הנטל כשהיא היתה מותשת, מישהו שיאזן אותה, מישהו אחר להתמקד בו חוץ ממני".

את הקריירה שלה כשחקנית החלה כבר בגיל שלוש, כששיחקה בפרסומות ובתפקידים קטנים בטלוויזיה. התפקיד המשמעותי הראשון שלה בקולנוע היה בגיל 14 בסרט "נהג מונית", כשגילמה נערה שהידרדרה לזנות. כבר אז היתה מועמדת על התפקיד הזה לאוסקר, אבל היא זכתה לאחוז בפסלון המוזהב לראשונה רק קצת יותר מעשור אחר כך, כששיחקה קורבן אונס בסרט "הנאשמים". תפקידיה המורכבים דרמטית יצרו סביב פוסטר הילה של שחקנית איכות בהוליווד, הילה שקיבלה גושפנקה סופית בתפקידה האייקוני של סוכנת האף.בי.איי המוכשרת במרדפה אחר הרוצח הסדרתי חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים". גם על התפקיד הזה, אגב, היא קיבלה אוסקר.

כילדה מפורסמת שחיה רק עם אמא שלה, בטח סבלת הרבה מבדידות.

"הבדידות יכולה לתת הרגשה ממש טובה מצד אחד, כי אתה בעצם נמצא בעולם שכולו שלך, זה פרטי, זה עולם ומלואו שרק אתה בו. אבל מצד שני, בדידות יכולה להיות מחרידה, פשוט נוראית".

צריך להיות מאד חזק נפשית, או לחילופין לעבור טיפול פסיכולוגי רציני, כדי להשתקם מילדות קשה ולא להפוך לאיזו בריטני ספירס או לינדזי לוהן.

"אני תמיד חושבת שאני קופצת ממשבר רוחני אחד למשנהו בחיים שלי, ושזו הסיבה לצורה בה התפתחתי ובה העבודה שלי התפתחה במהלך השנים. אני כל הזמן חושבת איך אני יכולה להיות טובה יותר, ולא רעה יותר, איך אני שורדת, איך אני מסתגלת. לא נראה לי שהייתי ילדה לא בריאה, אבל בהרבה מובנים הייתי ילדה בודדה, והייתי צריכה להבין הרבה דברים לבד במובן של איך להחלים ולא ליפול לתהום".

מה היתה הדרך שלך לשרוד?

"אני חושבת שהעבודה ממש הצילה אותי. עבדתי בעצם מאז גיל שלוש, תמכתי במשפחה שלי, היו לי חיים של מושיעה. זה לא אומר שהייתי טובה במתמטיקה ומושלמת וחכמה. אני חושבת שפשוט עשיתי דברים בגיל צעיר ששום ילד בעולם לא צריך לעשות, והיתרון שלי היה ביכולתי להבין רגשות שאני לא אמורה להרגיש בגיל חמש או שש או שבע. זה היה סוג של חמלה. להבין למה מישהי מבוגרת צריכה לעזוב את הבעל שלה, או מה זו זנות, ולמה מישהו מבוגר מתמכר לסמים - אלה דברים יותר מדי מורכבים בשביל ילד, אבל אני חושבת שטוב שהיה לי את זה. זה דבר טוב לכל שחקן דרמה, אבל במובן מסוים זה קצת משתק רגשית כשאתה ילד ולא בהכרח יש לך את העומק הרגשי להתמודד עם הדברים חוץ מלהתרחק".

עוד בפנאי פלוס:

"לא היו לי חיים נורמליים"

בנוסף למורכבות המשפחתית ולתפקידיה השנויים במחלוקת כילדה בת עשרה, עניין מיניותה של ג'ודי פוסטר תמיד עורר תהיות במדורי הרכילות. אומנם שמה נקשר רומנטית בשמות לוהטים כמו מתיו מקונוהי וראסל קרואו, אבל ג'ודי אף פעם לא נישאה. יש לה שני בנים, צ'ארלס (12) וכריסטופר "קיט" (9), אך זהות אביהם לא נחשפה מעולם.

בשנת 97' אחיה הגדול באדי פוסטר, עימו היא אינה מדברת כבר שנים, פרסם ספר אוטוביוגרפי וכתב בין היתר על אחותו כי תמיד שיער ש"ג'ודי היא לסבית או לפחות ביסקסואלית". ג'ודי הגיבה על יציאת הספר בשעתו וקראה לו "תעלול זול כדי לקבל קצת תשומת לב וכסף. באדי מאז ומתמיד נהג לשבור לאמא שלנו את הלב".

ובכל זאת, ממש לפי תחזיתו של האח, ב־93' הכירה ג'ודי את מפיקת הקולנוע והשחקנית סידני ברנרד על סט הסרט "סומרסבי", וכמה שנים לאחר מכן נראו השתיים עם טבעות זהות על אצבען. סידני אף היתה הפרטנרית של ג'ודי בעת לידת שני הילדים שלה. בדצמבר 2007 קיבלה ג'ודי פרס בטקס "נשים בהוליווד" של מגזין "ההוליווד ריפורטר", ובנאום התודה שלה הקדישה את הפרס לסידני ואמרה "סידני היפה שלי, שנשארת איתי בברכות שלי ובריקבון שלי", הצהרה שנתפסה בעיני רבים כסוג של יציאה מהארון. אולם פוסטר שומרת עד היום בקנאות על חייה הפרטיים, ומעולם לא אמרה חד משמעית שהיא לסבית, גם לאחר שפורסמו דיווחים כי השתיים נפרדו.

אפילו כשאני מנסה לקבל ממנה תגובה על משפחות חד מיניות כמו זו של אלטון ג'ון ובן זוגו, היא מסתייגת. "אין לי דעות על חיים של אנשים אחרים", היא מכריזה. "אני רק עושה סרטים, למי אכפת מה אני חושבת. אם הייתי שופטת, אז אולי זה היה בשם הצדק. אני בסך הכל עושה סרטים על משפחות, על איך כולנו יוצרים אינטראקציה, ואיך מישהו נוירוטי מסתדר עם הנוירוזה של מישהו אחר".

לא גדלת במשפחה נורמלית, ואת לא מגדלת את הילדים שלך במשפחה נורמלית.

"אני כבר לא יודעת מה זה נורמלי. אני מרגישה שלא היו לי חיים נורמליים, אבל היו לי חיים בריאים. ואם הייתי גדלה בסין, ואבא שלי היה שגריר, יכול להיות שהיו לי חיים שונים לגמרי משל רוב האמריקאים, אבל זה לא אומר שזה לא היה בריא, זה רק שונה".

אם הילדים שלך ירצו להיות שחקנים, תסכימי?

"הבן הגדול שלי שאל אותי אם הוא יכול להופיע בסרטים ובטלוויזיה, והזהרתי אותו שאני לא הולכת למצוא לו עבודה. אם הוא רוצה הוא יכול להשתתף בחוג לתיאטרון אחרי בית הספר, אבל ברור שהוא לא מעוניין. הוא רוצה שיראו אותו בטלוויזיה. אני לא באמת מאמינה שהוא רוצה להיות שחקן".

הסרט הקודם שפוסטר ביימה וגם כיכבה בו, "איש קטן ושמו טייט", היה למעשה ההתנסות הראשונה שלה כבמאית. ארבע שנים לאחר מכן היא ביימה את "חופשה משפחתית", בהשתתפות הולי האנטר, רוברט דאוני ג'וניור ודילן מקדרמוט ("הפרקליטים"), ומאז לקחה הפסקה מבימוי, עד עכשיו.

סרטה החדש מספר את סיפורו של מנכ"ל חברה לייצור צעצועים (גיבסון), שסובל מדיכאון שמתפתח להפרעה דו קוטבית, ומצליח לדבר עם אשתו (פוסטר) וילדיו רק דרך בובת יד של בונה. "חשבתי שאני לא רוצה יותר לשחק ולביים בו זמנית" היא מודה. "לא שזו היתה חוויה רעה בפעם הראשונה, זה פשוט היה מתיש וקצת הפריע להנאה של הבימוי".

את מרגישה עכשיו יותר צורך לביים?

"באיזשהו מקום כן. הייתי רוצה להאט את קריירת המשחק שלי, כי אחד הדברים שמאכזבים אותי עכשיו זה שלא יוצא לי לביים יותר. אני עושה הרבה דברים שמאטים אותי מאוד: גם הילדים שלי, גם חברת ההפקה שאני שותפה בה, וגם עצם העובדה שהסרטים שאני עושה הם מאוד אישיים ונורא קשה לי להרים אותם מהאדמה".

נזכרתי פתאום במשפט מהסרט: "לפעמים דברים מחורבנים פשוט קורים".

"כן. העולם שלנו הוא קומדיה וטרגדיה, ואתה חייב להכיר בעצב ולעבור אותו. הדרך היחידה שהם מוצאים בסרט כדי להתמודד מול זה, היא לא להיות לבד בטרגדיה. אני חושבת שזה נכון. יש כל כך הרבה חוסר צדק בעולם והחיים יכולים להיות ממש קשים. אז איך אתה מוצא דרך לחיות ולהיות נאהב ולמצוא את רגעי האושר? זאת באמת השאלה".