הדמויות הכי שיכורות בקולנוע עושות לחיים

דרך נס

מיילס ריימונד שותה ב"דרכים צדדיות" יותר יין ממשקל גופו. בערך

מי? מיילס ריימונד

מה הרעל שלו? פינו נואר, ובשום אופן לא מרלו.

מיילס ריימונד ב"דרכים צדדיות" (בגילומו של פול ג'יאמטי) הוא לא השיכור הטיפוסי, זה עם יצר האלימות הבלתי נשלט והחיים ההרוסים והחיבה למשקאות שדופקים הכי מהר את המוח. אבל כמו כל השיכורים האמיתיים מהסוג הטוב ביותר, גם הוא רואה באלכוהול נוזל שמימי שאין בלתו.

ממש כמו האלכוהוליסט ב"לעזוב את לאס וגאס", גם ריימונד הוא כותב במקצועו – ואנחנו לא צריכים את שני אלה כדי לאבחן שיש סיפור אהבה מיוחד בין אנשי המקלדת לבין בקבוקוני המשקאות החריפים – שבלית ברירה עובד כמורה מתוסכל.

יש לו שלוש תשוקות בחיים: יין, יין ועוד יין, וליין הוא שומר משפטים ותיאורים הרבה יותר רומנטיים ומרגשים מאלה שהוא מקצה לבחורות יפות.

מיילס האומלל מחליט לקחת את חברו הטוב העומד להינשא לרוד־טריפ ביקבים של קליפורניה כדי להירגע, להשתחרר, וכמובן לשתות מלא, ובדרך מעניק לנו כמה סצנות שתייה בלתי נשכחות: ההשתכרות בחדר טעימת היינות; שתיית היין היוקרתי מ־1961, בו זכה, מכוס חד פעמית בדיינר עלוב; וכמובן המשפט האלמותי שהוא צווח בארוחת הערב: "אם מישהו מזמין מרלו, אני עוזב. אני לא שותה שום פאקינג מרלו!". שחר אורן

כוכב בלוטו

ג'ון בלושי המציא כבלוטו ב"בית החיות" את קומדיית הקולג'ים המודרנית

מי? בלוטו

מה הרעל שלו: בגדול? הכל מהכל, וכמה שיותר מזה. הפייבוריטים הם ג'ק דניאלס והמון, המון, המון, המון, המון בירות.

אוי, בלוטו, בלוטו. האם אי פעם היה שיכור קולנועי פולחני אהוב כמו בלוטו, הדמות הקלאסית שמגלם ג'ון בלושי הגדול והמנוח ב"בית החיות"? הסרט, שנתן את הטון למה שיהפוך 20 שנה אחר כך ל"אמריקן פאי" ושכפוליו, לא נתן לבלושי הרבה מה לעשות. להפך, התפקיד היה קצת קוריוזי בבסיסו, ודרש מבלושי בעיקר העוויות פרצוף, התנהגות פרועה ונאום אחד חוצב להבות לקראת סוף הסרט. הפוגה קומית ותו לא, בקיצור.

אבל בלושי, שהיה די בלוטו גם בחייו הפרטיים וצרך יותר קוק מטוני מונטנה, התחבר לדמותו באופן נדיר ויצק לתוכה את כל האנרגיה המאנית המופרעת שיכול היה לגייס, ואלוהים יודע שזו לא חסרה. בגילומו הפך בלוטו לנער הקולג' השיכור האולטימטיבי, שמנמן מחורע ולא צפוי, שכבר די איבד את בינתו כתוצאה מהשתייה המרובה ועלול גם להיות קצת מסוכן לעצמו ולסביבתו.

קרבות אוכל בממדים אפיים, גמיעת שלושת רבעי בקבוק ג'ק דניאלס בכמה שניות, שתילת סוס מועד לפורענות במשרדו של דיקן הקולג', שבירת הגיטרה של איזה היפי חנון ויותר בקבוקים מנופצים ממגרש חנייה בדימונה: בלוטו אחראי לכל אלה ועוד, ואם בלושי יושב איפשהו בשמיים, תהיו בטוחים שהוא לובש טוגה ומחזיק שתי בירות. באחריות. יוני בינרט

צ'ארלי וחצי

מאט דילון מגלם ב"פקטוטום" את צ'ארלס בוקובסקי באופן משכנע, למרות שהוא חתיך

מי? הנרי צ'ינסקי

מה הרעל שלו? ויסקי Cutty sark.

"הכי קשה זה לשחק שיכור", אמר ג'ורג' המורה לדרמה בבית למשחק של לי סטרסברג אי אז באמצע שנות התשעים. ולמה? כי שיכור זו קלישאה, ולשחק את צ'ארלס בוקובסקי זו אם אמא של כל הקלישאות. זאב בודד, חולה נשים, שתיין כפייתי, כותב בלילות. כל כך קל לעשות את זה רע, או ליפול לייאוש ולאסתטיקת הביבים (כמו ב"עכבר הברים") שזה ממש נס שזה לא קרה ב"פקטוטום".

הנרי צ'ינסקי, האלטר אגו של בוקובסקי, הוא גבר בתחילת שנות הארבעים לחייו, בעל רגליים לבנות ורזות וללא עבודה. הוא מקבל כל עבודה זמנית שמציעים לו, ומצליח להתעצל ולהיות מפוטר מכולן.

חלומו הגדול הוא לכתוב רומן, כמובן, והוא נמצא כבר באמצע הרומן הראשון שלו אותו הוא כותב בבלוק נייר צהוב, בלילות, ותוך כדי שהוא שותה.

לצ'ינסקי של מאט דילון יש קול מלא עשן סיגריות וליחה, ובניגוד לבוקובסקי, שהיה עכברוש אמיתי, הוא גם חתיך. הוא מצליח לשחק את קלישאת הקלישאות הזאת, חלומו הרטוב של כל מי שכותב ב"בלייזר" וב־GQ ולמצוא את האדם שמאחורי השורות הישירות, הכתיבה הגברית, העולב, רדיפת הנשים, ההימורים והשנאה העצמית.

מאחורי כל אלה נמצא בנאדם ובקבוק ויסקי, ובמקרה של בוקובסקי־צ'ינסקי קשה לדעת מי הביצה ומי התרנגולת. איריס אברמוביץ'

האדם שבטנק ינצח

פרנק דה טנק מ"מועדון חברים" מצליח להיות דפוק מדי אפילו בשביל סנופ דוג

מי? פרנק דה טנק

מה הרעל שלו: ים של בירות, אותן הוא מעדיף לשתות דרך הבאנג הייעודי שנועד לשתייתן ונפוץ בקולג'ים האמריקאיים כמו מחלות מין מינוריות.

איך מגלם וויל פארל דמות של שיכור? כמו תמיד, הוא פשוט מגלם את וויל פארל, וה"שיכור" הוא ממש פרט נלווה. אבל הדמות שנכתבה לו ב"מועדון חברים", הקומדיה המצחיקה־לפרקים שביים טוד פיליפס לפני תהילת העולם לה זכה עם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", כל כך מעולה, שיחד עם הוויל פארליות המוכרת היא הופכת לנכס הבולט ביותר של הסרט.

פרנק דה טנק הוא שמו, וכש"מועדון חברים" יוצא לדרך מדובר בנשוי טרי שחי חיים מרובעים ומהוגנים בפרברים עם אשתו הטרייה.

אבל יש סיבה לכינוי "דה טנק", וכשחבריו של פרנק מרימים מסיבה בביתם שממוקם צמוד לקולג' המקומי, היא מתחילה להתברר במלוא הדרה המופרע: פרנק, מתברר, הופך לבן אדם אחר לגמרי אחרי שהוא שותה.

כמה אחר? ובכן, מהמסיבה הזו הוא חוזר בריצה הביתה אחרי שעלה לבמה והפריע להופעה של סנופ דוג, עירום לגמרי, ופוגש בדרך את אשתו שבדיוק מחזירה את חברותיה הביתה.

משם, כמובן, זה רק הולך ומידרדר, כולל אירועים כמו זה שבו פרנק יורה לעצמו חץ הרדמה בצוואר, בטעות, לאחר שהוא מלטף פוני במסיבת יום הולדת. ולמי מאיתנו זה לא קרה, מתישהו? יוני בינרט

דודידו

רק אישיות דגולה כמו לבובסקי יכולה להחזיר לאופנה משקה כמו רוסי לבן

מי? ג'ף לבובסקי

מה הרעל שלו? רוסי לבן. קוקטייל וודקה וליקר קפה מתוק, הפופולרי בעיקר בקרב נשים שהשלימו עם העובדה שלבירה יש טעם של מטבע של עשר אגורות. למעשה, The Dude גרם לכך שגם גברים ירגישו בנוח לרדת על רוסי לבן בברים. נשמע רע, אבל הבנתם את הכוונה.

The Dude הוא אדיר. הוא עצלן, לבוש בפיג'מות, מטופח בערך כמו הפריזורה של פיל ספקטור – ובהחלט לא אכפת לו מה אנחנו חושבים עליו.

ג'ף ברידג'ס, ענק כהרגלו, מגלם את ג'ף לבובסקי ב"ביג לבובסקי" משנת 1998 של האחים כהן וגורם לנו בעיקר לרצות לשחק באולינג, לשתות רוסי לבן ולגדל זקן (כן, גם הנשים שבינינו).

אז נכון שאלכוהול במקרה הזה לא ממש מניע את העלילה (למרות שהדוד שותה לא פחות מתשעה רוסי לבן לאורך הסרט), אבל תגגלו "ביג לבובסקי" באנגלית, תקבלו מיד מתכון למשקה האלכוהולי על פי הסרט. רק זה שווה איזה "לחיים" קטן. ליהי אלבז

בדיוק נמרץ

ראול דיוק, הגיבור של "פחד ותיעוב בלאס וגאס", שותה כדי לעזור לסמים לרדת בגרון. אחריות לפני הכל

מי? ראול דיוק

מה הרעל שלו: ובכן, דיוק מתחיל את "וגאס" כשבתיק שלו ושל ד"ר גונזו יש, פרט לערימות של סמים, בקבוק טקילה, בקבוק רום וארגז בירות. משם, הדברים רק הולכים ומקצינים.

למרות שהרשימה הזו מאכלסת כמה שיכורים קולנועיים רציניים ביותר, סביר להניח שאף אחד מהם לא היה יותר הארדקוריסט מראול דיוק, בן דמותו של העיתונאי החלוצי והסופר הנטר ס. תומפסון, שאחראי ליצירת המופת המוטרפת "פחד ותיעוב בלאס וגאס".

דיוק, ההרס העצמי בהתגלמותו, אומנם עושה בעיקר סמים במהלך הסיפור (קוקאין, מסקלין, אתר, יו ניים איט), אבל כמעט אין רגע שהוא לא שוטף את הכל עם גלונים של אלכוהול, מטקילות והלאה. הרבה הלאה, ולמרות שיש כאלה שיישבעו בפניכם כי שיכרון מתקדם הוא האופן המוצלח ביותר לצרוך את עיבודו הקולנועי הנאמן של טרי גיליאם לספרו של תומפסון, הם טועים.

גם במצב הסחי ביותר, נפתוליהם הביזאריים של הסיפור וגיבוריו הפראנואידים והמשוגעים על כל הראש ממש אינם המתכון לטריפ טוב במיוחד. יש שיכורים שעדיף לראות מבעד למסך המגן של הטלוויזיה, בסופו של דבר, גם אם הם יכולים להציע לכם אחלה קונקשנים. יוני בינרט

מייטי מאוס

מיקי רורק שותה עצמו לדעת ב"עכבר הברים", כמו האיש שכתב אותו

מי? הנרי צ'ינסקי, כן, שוב הוא

מה הרעל שלו? בירה וצ'ייסרים בבר, וודקה כשהוא כותב בבית. אם אין, הוא יתפשר גם על אציטון או בושם ברוט.

הסרט משנת 1987 מבוסס על ספרו של צ'ארלס בוקובסקי, "Barfly", שתורגם אצלנו ל"עכבר הברים" ונושא את אותו הטייטל.

כוכב הסרט, מיקי רורק (בתקופה בה פרצופו עדיין לא נראה כעיסת בצק שהתקשתה בשמש), מגלם את הנרי צ'ינסקי (למעשה, בוקובסקי עצמו), חובב ברים מושבע ואלכוהוליסט, שמעביר את ימיו בכתיבת סיפורים ושליחתם לכתבי עת ואת לילותיו בלהשתכר כמו שרק לינדזי לוהאן היתה יכולה בשנת 2009.

רורק, שלא כמו שחקנים רבים אחרים, מצליח לשחק את השיכור הספרותי הרומנטי כפי שאנחנו אוהבים אותו – טראגי, מיוסר, מודע לעצמו, בורח מהמציאות האפרורית שבה אנו חיים וממנו עצמו (זאת בניגוד לאדם השיכור הממוצע, שהוא סתם קולני, מעצבן ובדרך כלל מסיים את הערב בלהקיא את נשמתו, או בשיחת טלפון מבולבלת עם האקסית תוך כדי בכי תמרורים).

אז נכון שהאלכוהול בין כה וכה משחק תפקיד מרכזי בסרט – יש שיגידו שהוא אפילו מאפיל בהופעתו על פיי דאנאוויי הפושרת – ועדיין: אי אפשר לקחת מרורק את העובדה שהוא מצליח לעשות צדק עם הדמות מהספר, וזה ממש לא קל. ליהי אלבז

מי ששותה, לא מפחד

אליזבת טיילור מציתה ב"מי מפחד מווירג'ינה וולף" וויסקי ומניחה את נישואיה על האש

מי? מרתה

מה הרעל שלה? וויסקי וליקרים.

כידוע לכולנו, לפחות מאז ששרליז תרון זכתה באוסקר על "מונסטר" והאלי ברי על "מונסטר בול" - אין דבר שמשתלם לנשים יפות יותר מאשר לא להיות יפות על מסך הקולנוע. אבל מי שבאמת הלכה עם זה הכי רחוק שאפשר היתה אליזבת טיילור בעיבוד הקולנועי של המחזה של אדוארד אלבי, "מי מפחד מוירג'יניה וולף?".

מרתה (טיילור) היא לא סתם שתיינית, היא בהמה. והיא נשואה לג'ורג', בהמת משא גם הוא. שניהם עוסקים בספורט החביב על זוגות נשואים ושיכורים: השפלות מילוליות, מתודלקות בחדות הראשונית של האלכוהול, הקורסת לאיטה לקהות חושים המתחזה לשנאה.

זוג צעיר ותמים מהאוניברסיטה שמזמין ג'ורג' לביתם, מצית מהומת אלוהים וגורם לטיילור להיראות כמו אשה שטן, ולנישואין עצמם כמו הגיהינום. "מרתה, בראש שלי את קבורה עד צוואר במלט. לא, בעצם עד האף. זה יותר שקט", אומר ג'ורג'.

בחיים עצמם הזוג התחתן והתגרש פעמיים וטיילור זכתה באוסקר על תפקידה בסרט זה. בשנת 1966 זה היה מאוד אמיץ לאשה הכי יפה בעולם להיראות כמו סחבה מרושעת. איריס אברמוביץ'

לכתוב ולשרוף

הטרגדיה של גיבור "לעזוב את לאס וגאס" מחווירה מול זו של הכותב עצמו

מי? בן סנדרסון

מה הרעל שלו? נהרות של וודקה, אגמים של וויסקי, ובעצם כל דבר עם אחוזי אלכוהול על התווית, ועדיף כמה שיותר.

לא בטוח שהוא היה מנצח בתחרות שתייה את שאר השיכורים בכתבה הזאת, אבל מה שברור הוא שלבן סנדרסון מ"לעזוב את לאס וגאס" יש את סיפור האלכוהוליזם המדכא ביותר. כלומר, אם היתה תחרות לסרט השיכרות הכי עגום, הוא היה לוקח אותה בגדול (במיוחד אם הפרס היה בקבוק וויסקי).

סנדרסון, בגילומו של ניקולאס קייג' (הוכחה מוחצת שאי שם ב־1995 קייג' ידע לעשות גם תפקידים מעולים, הוא אפילו זכה כאן באוסקר), הוא תסריטאי הוליוודי שהתמכרותו לאכוהול עולה לו בעבודתו, במשפחתו ובחבריו, עד שהוא נשאר בלי כלום, כי עם שחמת הכבד לא קונים במכולת.

בעוד שכל דמות אחרת במצבו היתה מאשפזת את גופתה המרקיבה במכון גמילה, סנדרסון מחליט לעשות בחירה תסריטאית אמיצה: לנסוע ללאס וגאס כדי לשתות את עצמו למוות. אפילו מפגש מרגש עם אליזבת שו בתפקיד זונה נאה לא יעצור בעדו.

ואם חשבתם שזה סיפור טראגי, חכו שתשמעו שג'ון אובראיין - הסופר שכתב את הרומן עליו מבוסס הסרט, ואלכוהוליסט בזכות עצמו - התאבד שבועיים אחרי שגילה שספרו יעובד למסך הגדול, ואביו טען שהספר היה עבורו מעין מכתב התאבדות.

כל זה אמור כנראה לשכנע אותנו שלשתות מלא זה רע וזה הורס לך את החיים ובלה בלה, אבל איכשהו הצפייה בסרט הזה מצליחה דווקא לגרום לאלכוהוליזם ולהרס העצמי שמגיע בעקבותיו להיראות די סקסיים. עושה חשק להטביע את עצמך בשיכר, וביגון. שחר אורן

מרים

"ארתור" הוא השיכור שהכי הייתם רוצים שישתה בדיוק כשאתם בפאב

מי? ארתור באך

מה הרעל שלו? וויסקי און דה רוקס.

ארתור הוא האלכוהוליסט טוב הלב, זה שאלכוהול גורם לו לצחוק, לאסוף זונות ברחוב, לקחת אותן לארוחות ערב, לחנות כמו ינשוף עיוור על המדרכה ולקחת כל מכשול שהחיים מעמידים בדרכו ברוח טובה. דדלי מור, שחקן בריטי מצליח בשנות השמונים, הפך את ארתור לאחד האלכוהוליסטים האהובים בקולנוע.

בתחילת הסרט ארתור, שבתשובה לשאלה "ממה אתה מתפרנס?" עונה "אני אוהב מכוניות, משחק טניס, אוהב נשים, סופי השבוע שלי חופשיים ואני הבוס של עצמי", הוא בן למיליונרים שרוצים שיתבגר, יתברגן ויפסיק לשתות, ולכן מציבים בפניו אולטימטום: עליו להתחתן עם יורשת עשירה ומבאסת רצח ואז יקבל 750 מיליון דולר. לא יתחתן עם המבאוסה - אין כסף.

ארתור מסכים לעניין, אולם אז מכיר מלצרית קלפטומנית (לייזה מינלי), ומתאהב בה. הוא מאוד רוצה להתחתן עם המלצרית אך מפחד לספר לה שהוא מאורס לאחרת, והתסבוכת גורמת לו לצאת במסע שיכרות שלאורכו כוס המשקה לא יוצאת מכף ידו. הוא שותה מבוקר עד ערב ואף מגיע לחתונתו שיכור.

בניגוד לשיכורים קולנועיים אחרים, שנוהגים ללכת לברים אפלים ולחוש עצמם משוררי דלות ו/או גברים מסוג ה"זאב בודד", ארתור נהנה משיכרותו אך לא מאדיר אותה. "לא כולנו שותים בגלל שאנחנו משוררים", הוא מסביר, "חלק מאיתנו שותים בגלל שאיננו".

למרות הביקורת שהוטחה בסרט נגד האידיאליזציה של השתיינות, מור ז"ל יזכר לנצח כשיכור החייכן, שעף על בדיחות השיכורים של עצמו ומוכן לשלם על כולם, בתנאי שישתו איתו. איריס אברמוביץ'

___________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס:

צפו: ג'ולייטה הופכת לאשה משוחררת

דיאבלו קודי: מחשפנית לתסריטאית על