כשאני פוגשת את שי גבסו, אני מתלבטת אם להושיט לו לחי או יד או לא בכלל. אחרי כמה שניות ארוכות אני שואלת אם הוא בעניין של שמירת נגיעה. "תלוי ביום", הגיעה התשובה הבלתי צפויה ומרעננת. לפניי עומד פוסק גדול מהדור החדש. תשכחו מהגדרות וחוקים, תגידו שלום לרגשות ולגמישות מחשבתית.
היה מאוד קל אם יכולנו לתייג את גבסו בלהק הסלבריטאים החוזרים בתשובה, המתחזקים והמתקרבים לאוהלה של תורה. ובאמת גבסו הראה לא מעט סימנים כאלה בשנים האחרונות. עבר לגור בהתנחלות, החל לפקוד את ספסלי הישיבה, חבש כיפה. אבל במקביל, לפני שנתיים וחצי הוא חזר לגור בתל אביב והתחיל ללמוד משחק, פעולות שהן כידוע שתי אבני היסוד של החילוניות הישראלית. היום גבסו הצליח ליישב את שני הקצוות האלה בכפיפה אחת, ולהניח להם לשרת אותו במקום ההפך. "יש לי החלטה ששומרים נגיעה, אבל כשיש רצון פנימי אמיתי לגעת באנשים, אני הולך עם הרצון הזה", הוא מסביר.
זה לא מגיע עם קצת ייסורי מצפון?
"היום קצת פחות. בהתחלה כן. הרב קוק אומר שיש ודאויות שבאות, ולאט לאט נבנה משהו שהוא מאוד אישי. אז כל עוד אני יודע שאני מחובר, זה לא נראה לי רשלנות".
אז למה צריך הגדרה מלכתחילה?
"כי יש דברים שיש בהם בלבול גדול. מבחוץ הביטויים של ההגבלה נראים כמו כלא, אבל בתכלס יש שם את החופש הגדול ביותר. אני כל הזמן שואל את השאלות וגם מטיל ספק בדברים שחוויתי וראיתי".
קראתי פעם טור שכתב בחור שחזר בתשובה, והחליט לחזור בשאלה ברגע שהרבנים אמרו לו להפסיק לשאול שאלות.
"אז את זה דווקא הפסיכולוג שלי אמר לי. לא לשאול שאלות. הוא אומר לי, 'אתה בתחנת רכבת, וכל רכבת זאת שאלה ואתה לא עולה על אף רכבת'. זה היה כשכבר התחלתי לגרד את העצמות. אבל בישיבה שלי עדיין שואלים שאלות ואני שם כבר די הרבה זמן".
"זרקתי את ההגדרות"
שמונה שנים עברו מאז האירוע המכונן - לפחות מהצד שלנו - בקריירה של גבסו (27), להלן העונה הראשונה של "כוכב נולד". התעשייה התפעלה אז כשגבסו מינף את המקום השלישי בתוכנית ותוך שנה הוציא אלבום שאת רובו כתב והלחין, "ארים ראשי", שהפך לאלבום זהב והנפיק לא מעט להיטים. ב־2006 יצא האלבום השני שלו, "במקומי", שהיה מחוספס וזועם יותר, והפנה סוג של עורף לתדמית השטחית שהגיעה עם "כוכב נולד". ב־2009 יצא האלבום "קרוואן", אותו כתב כשהסתגר תקופה ארוכה בקרוואן במושב הדתי נחלים באזור המרכז, ואם האלבום הקודם לקח את גבסו צעד אחד הצידה, "קרוואן" צלל איתו לעומק. במהלך ההתבגרות הזאת עבר גבסו כמה סוגי קהל, וגם שלוש חברות תקליטים - אן.אם.סי, הליקון והד ארצי.
כשסיים את תקופת ההתייחדות שלו עם עצמו בנחלים, הוא החליט לעבור לירושלים וללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית, ואפילו עצר את העשייה המוזיקלית לצורך העניין. שביתת המרצים הגדולה שפרצה בתחילת שנת הלימודים סיכלה את תוכניות הפילוסופיה של גבסו, ואחרי חצי שנה של חוסר מעש בבירה הוא נכנע ועבר לתל אביב. כשהגיע החל ללמוד משחק אצל מורים פרטיים ונרשם לישיבה מעלה אליהו, המושכת אליה בעיקר בעלי משפחות שהגיעו לתל אביב מתוך רצון לחיות חיי תורה בעיר חילונית.
"הרבה קצוות התחברו", הוא מספר. "הכל קרה ביחד ונתן לי חיים, וכנראה שזה מה שהייתי צריך. כי בנחלים ובירושלים הייתי מאוד צופה מהצד ולא שייך, ובתל אביב הכל מלא חיים ויש תזוזה, שזה בריא לי, למרות שהחיבור לא קרה מיד. עד לפני כמה חודשים הכל ממש התנגש. הר געש, כי באמת לא מצאתי את עצמי בשום מקום. גם בישיבה הם עדיין מאוד שונים ממני, והיתה לי המון ביקורת על זה ששום דבר לא עד הסוף, אבל ממש לאחרונה זה מסתדר, אני מקשיב לעצמי ודברים מתחברים".
גם הישיבה והמשחק?
"כן. למרות שבישיבה זה נראה לאנשים ההפך מהאמת, כאילו שאתה עושה הצגה, אבל זה לחלוטין לא נכון. כי כשאתה משחק אתה נמצא במקום מסוים בצורה טוטאלית, במונולוג שאתה מעביר. אתה חייב ממש להיות שם כשאתה אומר את המילים, כדי שהמילים יהיו חיות, שתהיה כוונה. זה לחלוטין כמו תפילה. הרי מזהים מיד כל שקר או זיוף, פשוט לא מאמינים למשחק שלך".
יש חוקי דת כמו נגיעה שאתה מרשה לעצמך להתגמש איתם?"כן, אני חושב שבהרבה. יש לי פן חילוני, במרכאות, מאוד גדול, שאני לא קורא לו חילוני כי אני לא קורא לחילונים חילונים. זה פן שהוא זר לאנשים בישיבה או אלה שגדלו בחינוך דתי. אבל אצלי בדירה יהיו תמונות מסוימות ומוזיקה שאני אוהב, יהיה הכל. אין אצלי את ההפרדה הזאת בכלל. זרקתי את ההגדרות כבר לפני כמה שנים. כי אפשר להסתכל ולראות שאני מנהל אורח חיים דתי לחלוטין, אבל הבנתי שהפחד מכל מיני שינויים סוגר את הבנאדם. אני יודע שהשפה שהייתי מוצא עם לורין היל, אם הייתי יושב איתה לשיחה, היא הרבה יותר יפה וגבוהה מכל סממן חיצוני. והשפה העשירה הזאת זה החינוך שצריך לתת, לא של דת ודברים כאלה, וממש חבל לי שזה לא ככה".
יש משהו בתל אביב שגורם לאדם להתחבר דווקא לרצונות הכי ראשוניים וישנים שלו. לגבסו זה קרה. אחרי שעבר לעיר נזכר שבעצם כילד, עוד לפני המוזיקה, הוא רצה ללמוד משחק. כבחור צנוע שמקפיד לשלוט בדרך שלו תוך כדי שהוא סולל אותה, הוא החליט להתחיל בשיעורים פרטיים ולא בבית ספר למשחק. את המפגש הראשון שלו עם המשחק לפני שנתיים הוא מגדיר כ"זיקוקים. ממש הרגשתי שהגעתי הביתה". ויש גם תופעת לוואי מענגת לניסיון האנושי הזה - "התחלתי לכתוב פרוזה. היום, כשמגיעה השראה, זה כבר לא מיתרגם למוזיקה אלא לסיפור".הייתם חושבים שבחור במצבו ינצל את הפרסום וההכרה בכישרונו, וישמח לקפוץ למים לתפקידי משחק, אבל זה אומר ששכחתם עם מי יש לכם עסק. קחו את הזמן, כי גבסו עדיין מחפש את הפרויקט הנכון. "גם עכשיו, כשהכלים של המשחק יותר נכונים אצלי, אני לא כל כך מוצא איפה לשחק", הוא מודה. "יש לי המון ביקורת על דברים שאני רואה. אני יודע שאלך לשחק והבמאי יגיד לי משהו, והצילום לא ייראה לי, ובתסריט אולי ארצה לשנות משהו".
צריך להתחיל איפשהו.
"זהו, ואני לא מצליח לעשות את זה. נפגשתי עכשיו עם המנהלת האמנותית של הבימה והיא אמרה לי, 'אתה חייב להגיד פחות לא'. זה נשמע נורא, אבל קשה לי לעשות דברים שאני לא שלם איתם לגמרי. היא אמרה שצריך לעשות דברים פופולריים כדי להגיע להיות המלט, או משהו כזה, אבל אני דווקא בכיוון ההפוך, אני יותר ויותר מאמין שאם יש לך סביבה של אנשים שאתה נהנה ויש לך סיפוק ליצור איתם, שם זה יעבוד.
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בפנאי פלוס:
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
"נוצרת פה לאט לאט מדינה אחרת"
"יש דברים מדהימים היום בארץ, אבל הם מעטים. אני רואה בעיקר בלבול נורא גדול ותיוג של הצלחה כדבר ראשי, אני רואה שאנשים משקרים ומזייפים ולא מביאים יצירות שלמות. אפילו אצלי, ברגע שאני קצת מסתכל על דברים כמו שהם נראים מבחוץ, שיקולים כאלה, תוך שנייה בנייני הנפש שלי זזים. ראיתי ב'האח הגדול' את יורם (כהן, משתתף ב"האח הגדול 3" - ס.ש), שהוא חבר ממש טוב שלי. וראיתי איך ברגע שלא היה לו מישהו שיצדיק את העולם הפנימי שלו, הוא התמוטט. הבנתי כמה אנחנו חייבים את האמנות שלנו ואת האנשים שלידנו כדי להיות קיימים. אחרת זה פשוט הולך לאיבוד. פול סיימון אמר 'I have my poetry to protect me'".
אולי בגלל שיורם נגנב כשפרידה לקחה את התנ"ך לשירותים.
"כי זה הזכיר לו מי הוא. זה היה הפואטרי שלו. וזה בכלל לא מתאים לו במציאות. זה בכלל לא הוא, הוא פשוט איבד את זה נורא מהר".
צפית ב"האח הגדול" בגללו?"כן, אחרת לא הייתי רואה. גם זה היה קשה. אני לא מבין איך אפשר להיות סגור במקום אחד כל כך הרבה זמן, אני יודע שאם אני הולך, באותו יום אין 'אני'. 'אני' מתפרק".
ולראות אנשים אחרים שם לא סקרן אותך?
"לא. הם לא עניינו אותי בכלל. לא היתה שם אף נפש פיוטית. אולי אני חוטא, אבל ממה שראיתי לא היה שם מישהו שהיה מעניין אותי לשמוע את הדברים שלו. ואני דווקא פתוח לזה, הנה ב'מחוברות' יש את ננה שרייר, שזה פשוט תענוג, הפוינט אוף ויו שלה. וגם זה גורם לי להבין עד כמה זה גדול מכל סדרת דרמה מה שעושים פה. זה כתוב יותר טוב מכל דבר שמישהו היה יכול לכתוב. היא מרגשת אותי מאוד. היא מי שהיא גם בסיטואציה הכי קיצונית, ונשארת מי שהיא ועם חיוך וקלילות. זה היה מפץ. זה מחזיר אותי לרצון שלי להיות מי שאני איפה שאני".
מה דעתך על "היכל התהילה", "חי ב־LA LA לנד", כל הריאליטי שמעורבב עם עשייה מוזיקלית?
"אני לא רואה את זה. זה ברקע כשאני קופץ להורים שלי, זה וריח של בישולים זה מה שמקבל את פניי, וזה עושה לי רע ברמות קשות. נוצרת פה לאט לאט מדינה אחרת".
אתה לא חושב שהריאליטי הזה הוא יצירה של מישהו כמו שהמוזיקה היא היצירה שלך?
"לצערי הרב, ובהתנשאות גדולה, לא".
תפקידו של יורם כהן בחייו של גבסו עוד לא נגמר. לפני חודשיים נישא גבסו בחתונה שושואיסטית, סגורה הרמטית לתקשורת, בביתו של כהן ביישוב עפרה. אנטיתזה בולטת לחתונות המתוקשרות שמתכווננות גם לסיפוק אינפורמציה למדורי החברה. המאושרת היא הרקדנית הגר אנוש, 23, ואם תשאלו מתי הם הכירו, תגלו שהדעות חלוקות. "הכרנו בפעם ראשונה בפסטיבל שירי הילדים לפני שלוש שנים, אבל לקח זמן מהרגע שראינו זה את זו ועד שנפגשנו שוב, אחרי שנה, ואז נוצר החיבור. רק בדיעבד אני יודע להגיד שהיא היתה אצלי בראש בתקופה ההיא. המפגש איתה ספציפית נתן לי סוג של אישור לעצמי".
היא דומה לך מבחינת תפיסת עולם?
"את מתכוונת לחפירות?", הוא צוחק. "אומרים שהיא דומה לי בכל כולה, גם פיזית, ככה אומרים אנשים שפגשו אותה. נראה לי שהדמיון בין הנשמות מביא לזה, כי זה משהו בשפת גוף שנראה דומה, משהו שמעיד שבאנו מאותו מקום. היא חילונית כביכול על פי ההגדרה השגורה, אבל קיים משהו מעבר לזה, החיבור בינינו חוצה את כל ההגדרות וזה הדבר היחיד שמעניין אותי".
נהנית בחתונה?
"מאוד. והנה, גם שם היינו צריכים להזיז הרים רק כדי לעשות מה שאנחנו רוצים. הרב שלי אמר לי פעם שאין לי מסורת, אני לא יכול ללכת בשביל שמישהו הלך בו, אני חייב כל דבר להמציא. אז גם פה אני מסתכל לצדדים ואני רואה שאין לי ממי להעתיק, אז אני צריך להמציא. לא לעשות כלום באוטומט. וזאת חוויה אדירה".
