לגרייס בוטרוס יש זיכרונות קשים מלבנון. "הייתי אז ילדה, ואני זוכרת שכל פעם שאבא שלי היה הולך לצבא, הייתי דואגת לו", היא אומרת. "כל הזמן היינו חוששים שהוא לא יחזור. גם היינו עוברים דירה לעיתים קרובות, כי היו מניחים מטענים ליד הבית וכלי הרכב שלנו".

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

גם אחיה דני לא מתרפק על המולדת בגעגועים. "אני זוכר שכשהייתי בן שבע, דוד שלי נפצע בעקבות מטען שהטמינו לו ברכב. הרכב התפוצץ, והוא נפגע. בכל פעם שהיה קורה דבר כזה, היינו עוברים לכפר אחר. ככה היינו נודדים מכפר לכפר. הכפר האחרון שהיינו בו לפני הפינוי היה מרג' עיון, ליד מטולה. כילדים הבנו בערך מה קורה: הבנו שיש צבא ישראלי, ושאנחנו חלק מהצבא הזה - נלחמים נגד חיזבאללה ונגד כל הארגונים הטרוריסטיים. החיים בלבנון היו מלחמה אחת ארוכה".

גרייס (26) ודני (24) בוטרוס ושני אחיהם הצעירים רני (22) וראמי (20) עברו מסלול לא שגרתי ולא קל. אביהם שירת בצבא דרום לבנון (צד"ל), ששיתף פעולה עם צה"ל, ולפני 15 שנה, עם נסיגת ישראל מלבנון, הם השאירו מאחור את המולדת, את הבית ואת המשפחה המורחבת ועברו עם הוריהם לגור בישראל. על פניו, ארבעתם השתלבו היטב בחברה הישראלית: הם עשו שירות לאומי דרך עמותת שלומית; הם גם לומדים ועובדים בעיר מגוריהם, נהריה; אבל עדיין קשה להם להרגיש שישראל היא ביתם. רבים כאן רואים בהם אויבים ולכן מתייחסים אליהם בעוינות, על אף שהם נוצרים בני העדה המרונית שמעולם לא פעלה נגד ישראל. ולמרות הכול, הם מנסים להכות שורשים בארץ עד כמה שניתן - בלי לבטל את הזהות שלהם.

כתבה ששודרה בערוץ 1 במלאת 15 שנה לנסיגת צה"ל מלבנון

נוסעים לטיול

רני בוטרוס זוכר היטב את היום שבו התבשרה משפחתו שהיא עוזבת את לבנון. "אחרי שחזרנו מבית הספר, אכלנו ארוחת צהריים, ואמא קיבלה טלפון מאבא, שאמר לה שתאסוף כמה דברים, כי אנחנו נוסעים לטיול עכשיו", הוא משחזר. "אפילו לא הספקנו לשטוף כלים, ומיד יצאנו מהבית. הגענו לגבול וחיכינו בו המון זמן. שמענו יריות באוויר וראינו חיילים רצים לכיוון כלי רכב. הבנו שאין דרך חזרה כי אנשי חיזבאללה מתקדמים לכיווננו. מצד שני, השער היה עדיין סגור. גם כילד בן שמונה הבנתי את הסיטואציה, כי שמעתי יריות וקלטתי שאני באזור מלחמה, אבל בדיעבד אני לא חושב שהבנתי שאם חיזבאללה היה מגיע אלינו, זה היה נגמר רע".

"ישראל לא רצתה להכניס אותנו בהתחלה", מוסיף האח דני, "אז נתקענו שם עד הלילה. התחילו לירות עלינו, וצה"ל הגיב באש. לא רק חיזבאללה תקף: גם כמה שיעים מקומיים לקחו נשק והתחילו לירות עלינו. חיזבאללה נכנס לכפרים שלנו ותפס את הבתים שלנו. אחרי זה פתחו את השער וישראל התחילה לקלוט אותנו. נסענו לטבריה והיינו שם ארבעה לילות, ממש על החוף, אפילו בלי אוהל".

גרייס: "חילקו שם שמיכות, אבל לא היו הרבה, אז אנחנו לא קיבלנו".

דני: "אבל דאגו לנו לאוכל והביאו מזרנים, זה לא שזרקו אותנו והלכו".

דני: "אף אחד לא קיבל אותנו בהתחלה. דיברנו ערבית, אז חשבו שאנחנו מאחד הכפרים העוינים. רק אחרי שאנשים הבינו את הסיפור שלנו ושמעועל מה שקרה לנו,התחברו אלינו"

גרייס: "הבעיה הייתה שאף אחד לא ידע כלום, והכול היה מבולגן. יחד עם זאת, מהרגע שהגענו לישראל, עם כל הקושי של החוף, הרגשנו יותר בטוחים: הפיצוצים נגמרו. אחר כך העלו אותנו לאוטובוסים והגענו לקיבוץ מצובה. נתנו לנו שם חדר אחד עם מטבח, וגרנו שם כל המשפחה – שש נפשות. הקיבוצניקים היו נחמדים ועזרו לנו עם בגדים וסבונים. קיבלו אותנו טוב".

ועדיין, היו לא מעט קשיים. "הרי הגענו לארץ אחרת עם שפה אחרת", אומרת גרייס. "הכול השתנה".

דני: "מחוץ לקיבוץ, אף אחד לא קיבל אותנו בהתחלה. דיברנו ערבית, אז חשבו שאנחנו מאחד הכפרים העוינים. רק אחרי שאנשים הבינו את הסיפור שלנו ושמעו קצת על מה שקרה לנו, הם התחברו אלינו".

רני: "ילדים היו צועקים עלינו כל הזמן: 'יא ערבים, יא בוגדים'. היינו רבים עם אנשים, אבל בסוף הבנו שאין מה לעשות, צריך פשוט להתעלם".

האח הצעיר, ראמי, חווה פחות קשיים משלושת אחיו הגדולים. "אני מרגיש שמגיל אפס אני בחברה הישראלית, אז אני כמעט לא חוויתי שום קושי", הוא אומר. "אין לי בעיה להגיד שאני מלבנון. מצד שני, יש אנשים שלא מכירים אותי ושחושבים שאני אחד משלהם, יליד הארץ".

לתרום למדינה ולא להסתבך

בנושא השירות הצבאי אין הסכמה בקרב האחים. שני הצעירים, רני וראמי, שקלו את הרעיון בחיוב, ואילו הבוגרים, גרייס ודני, פסלו אותו על הסף.

ראמי: "למדנו בבית ספר קיבוצי שבו לא מדברים על השתמטות מהצבא אלא רק על גיוס ליחידות מובחרות והתנדבות. הבעיה היא שאם אני אתגייס, יש אפשרות שאני אאבד את האזרחות הלבנונית ואת התקווה לחזור הביתה יום אחד".

רני: "אני רוצה להיות כמו כל החברים שלי, לתרום ולהתגייס, אבל אבא שלי לא מאפשר לי".

דני: "אני החלטתי לא להתגייס אחרי שראיתי שאבא שלי לא קיבל עזרה מהמדינה אחרי שהוא תרם לה במשך 18 שנה. מה הוא קיבל בעד התרומה שלו? מעט מאוד, וגם זה בצורה של 'תגיד תודה'".

גרייס: "אין לי סיבה לחזור ללבנון, כי כל החייםשלי פה, אבלאני לא יודעת למי אני שייכת - ליהודים או לערבים. אפילו בדברים הכי פשוטים, כמו מלגות, אני לא מקבלת לא מפה ולא מפה"

גרייס: "אני הגעתי ללשכת הגיוס, נפגשתי עם קצין ואמרתי לו שאני לא רוצה להתגייס, כי אבא שלי עבר מספיק".

ובכל זאת, הם החליטו לבצע שירות לאומי. "לא רציתי לא לעשות כלום", מנמק דני. "רציתי לתרום, למרות הכעס שלי על המדינה בגלל מה שהיא עשתה לאבא שלי ולמשפחות האחרות. השירות הלאומי היה פשרה: מצד אחד לתרום, ומצד שני לא להסתבך דרך הצבא".

רני: "אני מאוד רציתי לעשות משהו משמעותי. אנשי עמותת שלומית באו לבית הספר ודיברו איתנו על זה. היינו 11 ילדים מצד"ל בשכבה, וכולנו עשינו שירות לאומי. מכיוון שלמדתי בבית הספר במגמת בריאות, רציתי להעביר את השירות בבית חולים. העמותה בדקה אם יש תקן ברמב"ם, עברתי ראיון, התקבלתי, ועבדתי שם במשך שנתיים. זה היה שירות מאוד משמעותי, כמו שרציתי".

ראמי: "אנחנו מבינים שאם לא נעשה פה כלום, אף אחד לא יעזור לנו. מי שעושה שירות לאומי, מקבל זכויות כמו של חייל משוחרר, כך שזו פשרה מתאימה. אני דווקא רציתי לעשות צבא, ואם לא הייתי עושה שרות לאומי, הייתי מתנדב איפשהו".

גרייס: "עשיתי שירות לאומי כי אמרו לנו שזה עוזר להשתלב בחברה. לצערי, זה לא עזר. עשיתי שירות לאומי ברמב"ם, אבל לי עצמי זה לא עזר בכלום. עכשיו אני לומדת במכללה בעכו מינהל עסקים וכלכלה, ומאוד קשה לי. רני וראמי כבר התרגלו לישראל, אבל לי יותר קשה. אין לי סיבה לחזור ללבנון, כי כל החיים והחברים שלי פה, אבל עד היום אני לא יודעת למי אני שייכת - ליהודים או לערבים. אפילו בדברים הכי פשוטים, כמו מלגות במכללה, אני לא מקבלת לא מפה ולא מפה. היהודים חושבים שאנחנו ערבים, והערבים חושבים שאנחנו בוגדים".

ואיך אתם עצמכם מגדירים את הזהות שלכם?

ראמי: "הזהות שלי מבולבלת לגמרי. הצד הלבנוני מאוד נוכח, עם התמונות והסיפורים משם וגם עם החברים שהגיעו איתנו. אני גם מרגיש ישראלי, אבל דבר ראשון אני צד"לניק".

רני: "אני לבנוני. לא משנה מה אעשה, יש לי משפחה לבנונית. אנחנו שומרים על הזהות שלנו, חוגגים את החגים, אבל זה לא מונע ממני להרגיש ישראלי".

דני: "אני צד"לניק ומרוני: לא מוסלמי, לא נוצרי, גם אם אני מדבר ערבית".

>> גם הוריה של אמייל (7) הם צאצאי צד"ל, אבל היא מרגישה ישראלית. כנסו לפרויקט 100 ישראלים קטנים