הארייט ביצ'ר סטואו. "לא אני כתבתי את הספר: אלוהים הכתיב לי אותו" (צילום: gettyimages)
הארייט ביצ'ר סטואו. "לא אני כתבתי את הספר: אלוהים הכתיב לי אותו" (צילום: gettyimages)

הארייט ביצ'ר סטואו, סופרת אמריקאית, נולדה ב-1811 ומתה ב-1896

"האיש שהיה חפץ" – זאת הייתה כותרת המשנה הלא מוכרת שנועדה ללוות את שמו של ספר מפורסם מאוד. הכותרת הוחלפה באחרת, "חיים בשפל המדרגה", שכמו קודמתה נמוגה לחלוטין מהזיכרון. שמו הסופי של הספר ידוע מאוד: "אוהל הדוד תום", אחד הספרים המצליחים והנמכרים ביותר אי פעם. יש הטוענים כי רק התנ"ך הופץ באמריקה בעותקים רבים יותר. גם מי שלא קרא אותו, בוודאי יודע שעלילתו מתרחשת בארצות הברית באמצע המאה ה-19, ושהוא מספר על קורות חייו וסבלותיו של עבד אמריקאי שחור. כמו כן, רבים סבורים שהייתה לספר השפעה עצומה על ההיסטוריה האמריקאית.

נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, כך נהוג לספר, אמר להארייט ביצ'ר סטואו כשפגש אותה בחג ההודיה של 1862, שנה אחרי פרוץ מלחמת האזרחים: "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שגרם למלחמה הגדולה." יש הטוענים כי המפגש עם לינקולן התקיים אמנם, אבל הנשיא מעולם לא אמר את המשפט שצוטט כה רבות, וכי בני משפחתה של הסופרת הם האחראים לכך שהשתמר בזיכרון הקולקטיבי: הם חזרו עליו לעתים כה תכופות, עד שנהפך למעין אמת מקובלת.

כיום, כמובן, אין אפשרות לברר אם לינקולן אמר את הדברים או לא, ובעצם, אין לכך חשיבות, כי די במה שידוע בוודאות: הספר "אוהל הדוד תום" השפיע מאוד על קוראיו, ומן הסתם הניע אותם גם לפעול. כמו שדיקנס חולל שינוי באנגליה של המאה ה-19, כשתיאר את מצוקתם של הילדים העניים, בני המעמדות הנמוכים, המנוצלים והמעונים, והביא לשינוי בראיית העולם של קוראיו, ובעקבות זאת לרפורמות ולשינויים בחקיקה - כך השפיעה מן הסתם גם הארייט ביצ'ר סטואו על קוראיה, שסבלם של הדוד תום ושל אליזה, השפחה הנמלטת ביחד עם בעלה ובנה הקטן, נגע לליבם.

שמונה שנים חלפו בין פרסום הספר ועד שמלחמת האזרחים פרצה. במדינות הדרום של ארצות הברית הוא התקבל בכעס ובמתקפות אישיות על הסופרת, שלדברי אחד המבקרים הייתה "אישה גבוהה, גסה, וולגרית למראה ושמוטת כתפיים, שיש לה צוואר ארוך וצהוב, ואפה, שדרכו היא מדברת, ארוך ומחודד". המבקרים מחו בחמת זעם על הרמז המובלע בספרה כאילו "אנשים שחורים דומים לאנשים לבנים", כלומר – שיש להם רגשות אנושיים, טוב לב, נדיבות, יכולת להזדהות עם הזולת, שהם חשים אהבה ושנאה וסובלים כשנוהגים בהם באכזריות.

אחת התגובות להופעתו של "אוהל הדוד תום" הייתה פרסומם של ספרים שהציגו "אמיתות" מנוגדות לו – למשל, "האוהל של דודה פיליס" שבו תואר מצב הפוך: אדונים רחומים שלעולם אינם מצליפים בעבדיהם, כי פגיעה כזאת אינה נאותה או הגיונית. את המתנגדים לעבדות הציגו הספרים ההם כיפי נפש, תמימים וטועים, או כאנשים נתעבים וצבועים ואפילו כסוטי מין מסוכנים.

העושר והעוני של הבעל

הארייט ביצ'ר סטואו נולדה בקונטיקט, אחת ממדינות הצפון. אביה היה כומר, אב ל-12 ילדים, והיא נישאה לתיאולוג שעליו סיפרה שהוא "עשיר ביוונית, עברית, לטינית וערבית, אך אבוי, עני בכל מובן אחר". שבעה ילדים נולדו לשניים, ומותו של אחד מהם, בגיל שנה וחצי, כך סיפרה בדיעבד, לימד אותה מהו כאב ועורר בה הזדהות עם כאבן של השפחות השחורות שנאלצו להיפרד מילדיהן כשאלה נלקחו מהן ונמכרו.

את נתיב הבריחה לעבדים נמלטים, שאותו תיארה, הכירה היטב: היא, בנה ובעלה, וכן גם אחיה, הנרי וורד ביצ'ר, היו שותפים פעילים ברשת מאורגנת שעזרה לעבדים לברוח לקנדה, שם הייתה העבדות אסורה על פי חוק.

"אוהל הדוד תום" התפרסם תחילה כסיפור בהמשכים בכתב עת שחרט על דגלו את ההתנגדות לעבדות. הצלחתו כספר הייתה מיידית, וכבר בימים הראשונים לאחר שראה אור הוא נמכר באלפי עותקים. על תהליך היצירה שלו אמרה הסופרת: "לא אני כתבתי את הספר. אלוהים הכתיב לי אותו". היא גם הסבירה כי המניע לכתיבתו היה אהבת המולדת שלה ושהיא חששה מפני יום הדין העתיד לבוא על ארצה בשל העוול המתמשך המתרחש בקרבה.

השאלה אם גם בימינו, כמו במאה ה-19, יש לסופרים כוח להשפיע כך על החברה שבה הם חיים, תיוותר כנראה לפי שעה ללא מענה.

קדימון לאחד העיבודים הקולנועיים שנעשו ל"אוהל הדוד תום"