"אם תחקור, תמצא שמאחורי כל אמן במה בכלל, ואמן ג'אגלינג בפרט, מסתתרת טראומה פיזית או נפשית, ודרך האמנות האמן מטפל בעצמו" - כך טוען שחר קימאי (43), מייסד בית הספר דרך הקרקס, המסייע לילדים להתמודד עם בעיות קשב וריכוז באמצעות התנסות באמנויות הקרקס. קימאי ובת זוגו אינס לורקה (29) עוזרים באמצעות סלטות באוויר והנפת כדורי ג'אגלינג לא רק לילדים שבהם הם מטפלים, אלא גם לעצמם, שכן שניהם סוחבים צלקות לא קלות. במקרה של קימאי, הטראומה הקשה הראשונה שעבר היא עזיבת ימית, העיר הישראלית בפתחת רפיח שבה גר בילדותו, ושפונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים ב-1982.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"הייתי בן עשר כשפינו אותי ואת משפחתי מימית, וזו צלקת שתמיד תישאר", הוא אומר. "לראות את הבית שלך נהרס, לדעת שזה לא המקום שלך יותר - זו תחושה קשה של חוסר אונים שאני לא מאחל לאף אחד".
זו לא הייתה הטראומה האחרונה שעברה עליו בנעוריו: שנה אחרי הפינוי, בתקופת משבר הבורסה הגדול, איבד אביו החורג את כל הונו ושם קץ לחייו. "'הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג, גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג' – את השורה הזו כתב שלום חנוך על אנשים כמו אבי החורג", מספר קימאי.
לעולם הג'אגלינג נחשף בגיל 24, במהלך אשפוז בבית חולים בעקבות תאונת אופנוע. "שברתי את היד ואת הרגל בגלל אישה שלא צייתה לרמזור אדום, ובמהלך האשפוז נתן לי חבר מתנה על מנת לעזור לי בשיקום – שלושה כדורי ג'אגלינג. בדיעבד, בזכות המתנה הזו יש לי היום בית ספר לג'אגלינג ולקרקס". התהליך של הפיכת התחביב למקצוע החל זמן קצר אחרי שסיים את השיקום, כשטס ללאס וגאס כדי להשתתף בכנס של אמני ג'אגלינג. "היו שם טובי האמנים בעולם", הוא מספר, "ואני הצטרפתי לאימונים ולמפגשים שלהם. להפתעתי גיליתי שרוב העוסקים בתחום עושים את זה כתחביב בלבד ובאים מתחומים אחרים לגמרי - פיזיקה, ספרות, פסיכולוגיה או מתמטיקה. אפילו הטובים ביותר לא עוסקים רק בג'אגלינג".
גם זוגתו אינס לורקה, ילידת צרפת, נושאת חוויה לא קלה: בגיל שמונה עברה התעללות מינית על ידי אחד מבני משפחתה. "הקרקס הציל אותי", היא אומרת. "בגיל 13 עזבתי את הבית לטובת לימודים בבית הספר הגבוה לאמנות בפריז, ושם מצאתי פורקן לכל תיסכוליי. למדתי למנף את הכעס שהיה בי להצלחה מקצועית ואישית". לארץ הגיעה לראשונה במסגרת ביקור אצל משפחתה בקיבוץ צאלים שבנגב, שבמהלכו החליטה לגשת למבחני קבלה כרקדנית בלהקת בת שבע. היא עברה את המבחנים בהצלחה ובמשך שנתיים הייתה חברה בלהקת המחול היוקרתית. לאחר מכן החליטה לפרוש ולהקדיש את חייה לפרויקט המשותף עם שחר קימאי, שאותו פגשה לפני שמונה שנים דרך חבר משותף. "הוא הגיע לדירה של החבר בחמש בבוקר, ואני התעוררתי בבהלה", היא נזכרת. "אחרי שיחת היכרות קצרה הבנו שיש לנו המון דברים משותפים. קבענו להיפגש שוב כדי לחשוב על מיזם טיפולי משותף באמצעות קרקס. מאז אנחנו יחד. בזכות הקרקס מצאנו אהבה והגשמה עצמית בחיינו".
תולדות העיר ימית, מהעלייה לקרקע ועד הפינוי
"מחכים למשיח" של שלום חנוך
מקום לכל ילד
בתחילת דרכם המשותפת הקימו השניים להקת מחול בשם סטפני. את השם בחרו בעקבות מפגש מקרי עם תיירת הולנדית שקימאי נתן לה טרמפ. "סטפני הייתה בחורה מדהימה, שבעקבות אונס קשה שעברה בילדותה נפלה לסמים קשים", מספר קימאי. "אנחנו הכרנו אותה כשהייתה בת 19. ניסינו לעזור לה להשתקם באמצעות הקרקס, אבל לצערנו זה כבר היה מאוחר מדי. למרות העובדה שלא הצלחנו להציל אותה, המקרה שלה גרם לנו להבין שאנחנו כן יכולים לעזור לילדים באמצעות הקרקס, אם רק נגיע אליהם בזמן. היום אנחנו עושים את זה: אנחנו נותנים מקום לכל ילד, ובמיוחד לילדים שלא מצאו את מקומם במערכת החינוך הרגילה, ואצלנו הם פורחים".
הילדים שבטיפולם חברים כיום בלהקת סטפני, שמעלה בארץ ובחו"ל מופע המשלב אקרובטיקה, ריקוד, ג'אגלינג, ליצנות ומשחק. "טיפלנו בילדים שנעשו אמני קרקס מהמובילים בעולם", אומר קימאי. "הילדים שאיתם אנחנו מופיעים היום, הם הדור הבא של הטופ העולמי בקרקס".
הכירו את להקת סטפני
בנוסף ללהקה הקימו בני הזוג את "האקדמיה לקרקס" באזור התעשייה עמק חפר, שמאפשרת לילדים לרכוש את המיומנויות שהתחום דורש. יום אחד בשבוע הם נעדרים מבית הספר ובאים ללמוד ג'אגלינג, הליכה על חבל וטרמפולינה. הלימודים נמשכים ארבע-חמש שעות ולאחר מכן הם לומדים גם מתמטיקה, אנגלית וצרפתית. לדברי קימאי ולורקה, האימונים בחלק הראשון של היום דורשים יכולת ריכוז גבוהה מאוד, והתוצאות ניכרות בחלק השני. "הילדים קולטים אצלנו כמות חומר גדולה הרבה יותר מזו שהם לומדים בבית הספר שלהם", אומרים בני הזוג. "אנחנו מלמדים ילדים בכיתה ב' צרפתית, אנגלית ומתמטיקה ברמה של כיתה ח'".
עכשיו הם שואפים להרחיב את הפעילות לחמישה ימים בשבוע. "כשפתחנו את האקדמיה, בשנה שעברה, ציפינו שיגיעו עשרה ילדים. היום מגיעים 40. יש היענות רבה הן מצד הורים לתלמידים בבית הספר הדמוקרטי בחדרה והן מצד הורים לילדים שלומדים בבתי ספר רגילים".
ממש לא רדוד
לבני הזוג יש פילוסופיה חינוכית ברורה ודעה מוצקה על מערכת החינוך הפורמלי בישראל. לטענתם, המערכת לא יודעת להתמודד עם ילדים שיש להם הפרעות קשב וריכוז.
"האונות במוח שלנו משדרות באמצעות רשתיות עצביות", הם מסבירים, "וכשאתה מדבר עם ילד היפראקטיבי, המידע שהוא מקבל עובר עיבוד במוח שלו באמצעות הרבה מאוד ערוצים והצלבות בין האונות. כשהילד לוקח ריטלין, המידע עובר בפחות ערוצים והצלבות,
ואז הילד מרוכז. הג'אגלינג גורם למוח לבצע הצלבות משוכללות, ולמעשה מבצע את אותה פעולה על המוח שהריטלין עושה, רק שהג'אגלינג עושה את זה הרבה יותר טוב. אנשים נוטים לזלזל במושג קרקס; זה נתפס בעיניהם כמשהו רדוד, בעוד שהקרקס הוא למעשה מקצוע קשה, מורכב, שדורש המון יכולות פיזיות וקוגניטיביות".
לדעתם, הילדים שנחשבים לבעייתיים בבית הספר, אלה שלא מוצאים את מקומם ולא מסוגלים לשבת בשקט, הם בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר. "הבן שלי הוא בדיוק כזה", אומר קימאי. "הוא לא מצא את עצמו במערכת החינוך. היום, בגיל 12, הוא נחשב לאחד הטובים בעולם בג'אגלינג בקרב בני גילו, וגם לומד צרפתית ומתמטיקה ברמה של כיתה ח' ומדבר אנגלית שוטפת. מעבר ליכולות הלמידה והריכוז שלו, שמשתפרות כל הזמן, הקרקס מקנה לו עוד יתרון: כשהוא יוצא לרחוב ומבצע תרגילים בפני הקהל, הוא חוזר הביתה עם 500-600 שקל, כך שיש לו מקצוע ביד".
