"חיי התרכזו בעיקר בעבודה ובטיפול באמי, שהייתה חולת טרשת נפוצה ורתוקה לכיסא גלגלים. בשגרת חיים כזו, למצוא אהבה היה בלתי אפשרי. בגיל 42 השלמתי עם העובדה שאחיה את חיי ללא בן זוג ואף הצהרתי על כך בפני כולם. בשלהי שנת 1996 אשפזנו את אמי במחלקה סיעודית בבית אבות בירושלים. כולם דיברו שם על דוד, המטפל הכי מדהים שטיפל באנשים במסירות אין קץ. נפגשנו לא פעם במחלקה, כחלק מהעבודה המקצועית שלו.

"יום אחד הגעתי לבקר את אמא והוא נעלם. התאכזבתי לשמוע שהוא עבר לעבוד בשוק הפרטי. חסרונו היה בולט ורבים התגעגעו אליו. בשנתיים שחלפו אמא עברה ממחלקה למחלקה עד שבשנת 2004 חזרה לאותה מחלקה שבה פגשנו את דוד.

"באחת הפעמים שמעתי קול מוכר. דוד עמד שם במדי מטפל. לבי החסיר פעימה. כל כך שמחתי לראותו. חיכיתי לשעת כושר וניגשתי אליו. ככה התחלנו לסתם לדבר. לילה אחד, אחרי שאמא נרדמה, אזרתי אומץ ושאלתי אותו אם היה רוצה להיפגש איתי. דוד היה מאושר. הוא אמר שרצה ליזום קשר, אבל לא העז לשאול אם אני פנויה ושהוא התפעל מאוד מהמסירות שלי בטיפול באמי.

"נפגשנו בעין כרם, במקום קסום ורומנטי. דוד סיפר שהוא גרוש שנים רבות ואני הסתכלתי עליו וידעתי שהוא שלי. הבנתי שהייתי מאוהבת בו מהרגע הראשון. כשחזרתי הביתה ידעתי שפגשתי את הגבר של חיי. את הנשמה התאומה שלי. אדם מדהים שניחן ברגישות גדולה, באהבה, שמחת חיים וחוש הומור נהדר.

"זמן קצר אחרי כן עברנו לגור ביחד. זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם מישהו. החיבור בינינו היה חיבור קוסמי. סיפור אהבה של פעם בחיים. היינו שניים שהם אחד, אסירי תודה על מתנת החיים שקיבלנו. כשהודעתי לכולם שאני מתחתנת, אף אחד לא האמין לי. בספטמבר 2005 חצי שנה אחרי הפגישה הראשונה התחתנו. ההורים, המשפחה, החברים - כולם היו מאושרים עד הגג. את ירח הדבש בילינו באילת, שיכורים מאהבה. הרגשתי שהחיים עשו לי תיקון, נחמה על כל השנים שבהן הייתי לבד.

"אחרי כמה ניסיונות להביא ילדים לעולם שלא צלחו, דוד אמר 'לא נורא, העיקר שנזדקן ביחד'‬. גידלנו את טומי, כלב מדהים ואחריו הגיע סוניק, כלבלב שדוד הביא הביתה יום אחד ועד היום הוא איתי.

"לפעמים הייתי מביטה בו וצובטת את עצמי, לא מאמינה שמצאתי אהבה כזו. דוד היה ספורטאי בנשמתו והרבה לבלות בחדר הכושר. כשהיה מסיים היה יוצא ומחייך אליי בעיניים בורקות. יש בעולם אנשים שאומרים עליהם שיש הילה סביבם. דוד היה אדם כזה. הייתה לו נוכחות מאירה. הוא היה איש כזה ששם לו למטרה לעזור לכולם, במיוחד לחלשים ולחסרי האונים. הייתה לו יכולת לגשת לכל אדם, בכל מצב, ולשמח אותו.

"בקיץ 2012 החל דוד לחוש כאבים חזקים בין הצוואר לכתף. זמן קצר אחרי כן נחתה עלינו הבשורה המרה: גידול סרטני בריאה עם גרורות ללימפה. דוד, שהיה אדם חזק שעסק בספורט, היה בטוח שיתגבר על המחלה הארורה, אבל היא התפשטה בגופו ללא רחם. במשך תקופה ארוכה הוא עבר כימותרפיה, הקרנות, נלחם ככל יכולתו.

"בתחילת אוגוסט תקפו אותו כאבים עזים בגב ואשפזנו אותו בבית חולים. הוא כבר התקשה לנשום ללא חמצן. בערב יום הכיפורים הייתי איתו. נפרדנו בנשיקה. אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא אמר לי שהוא אוהב אותי. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שניפגש. דוד נפטר ביום כיפור אחר הצהריים. רק בן 53.

"מאז מותו אני מרגישה כאילו קרעו איבר מגופי ונפער בו חור ענק. הגעגועים רק הולכים ומתחזקים ואני מתעטפת בתמונות ובזיכרונות. לא חלמתי לרגע שהאהבה תהיה כה קצרה והפרידה אכזרית כל כך".

שורה תחתונה:

"כל אחד ובכל גיל - יכול לקבל מתנת חיים של אהבת אמת. כשאני מטיילת עם הכלבלב שלנו ברחובות שבהם טיילנו יחד, אני מתעטפת בזיכרונות ומרגישה את דוד לצדי, אוהב כמו תמיד".

_________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: