סלמה לגרלף, סופרת שוודית, נולדה ב-1858 ומתה ב-1940

השנה היא 1909. סלמה לגרלף, בת 50, רווקה, סובלת מצליעה קלה – זכר לשיתוק ילדים שלקתה בו בילדותה – ניצבת בביישנות מול כל המכובדים, ביניהם מלך שוודיה. היא משתפת את הקהל בתחושותיה. לפני הטקס, כך היא אומרת, הייתה מתוחה מאוד מעצם הצורך לנסוע לעיר הבירה. כל ביקוריה הקודמים בשטוקהולם לוו במתח מסוג אחר: אז באה כדי לעבור בחינות או כדי לחפש מוציא לאור לספריה. הפעם הנסיבות שונות. היא כאן כדי להודות על הכבוד הרב שחולקים לה: היא האישה הראשונה שזוכה אי פעם בפרס נובל לספרות.

בעיצומו של הנשף המפואר, במקום לשאת את הנאום המתבקש, היא מספרת לנוכחים סיפור קצר, אבל מקדימה ואומרת שבתקופה האחרונה גברה ביישנותה, בשל חיי ההתבודדות שגזרה על עצמה. את החרדה שחשה מפני ההתרחשות הצפויה, טקס קבלת פרס נובל, הפיגה בכך ששקעה בהרהורים על האנשים היקרים לה, אלה שהיו שמחים לחלוק איתה את החוויה המיוחדת. כמה חבל שאביה אינו נוכח כאן עכשיו. היא מתארת את התמונה העולה בעיני רוחה: כיצד היא מבקרת אותו בגן עדן, מספרת לו על החובות שלה ומבקשת שיסייע. בעלי החוב, כך מתברר, הם כל אלה שתרמו לכתיבתה ותמכו בה: הנוודים המשוטטים שהעניקו לה סיפורים; השפה השוודית; קוראיה; כל המורים – הסופרים השוודים הדגולים – שלימדו אותה. מעל הכול היא אסירת תודה לחברי האקדמיה, שהחליטו להעניק לה את הפרס.

לאמיתו של דבר, אביה של סלמה לגרלף היה שונה מאוד מהדמות שציירה בדבריה. היא סיפרה על אדם חולם שאהב לשיר ונהג להצחיק את בני ביתו, ולא על מי שהיה במציאות: חובב הטיפה המרה ועריץ שהתנגד נחרצות לכך שבתו תתפתח ותרחיב את השכלתה. אבל הבת סירבה לציית לתכתיביו. בגיל צעיר עזבה את הבית, למדה והחלה לעבוד כמורה. בד בבד, והחל מגיל 15, כתבה כל הזמן. כשהייתה בת 33 ראה אור הרומן הראשון שלה - יצירה אפית שנגדה את סגנון הכתיבה הנטורליסטי שהיה מקובל באותה עת. המבקרים סברו תחילה שכתיבתה "מוזרה", אבל כעבור שנתיים הכיר אחד מהם במקוריותה ושיבח את השטף הנרטיבי הלירי המאפיין אותה.

מכאן ואילך נסקה הצלחתה הספרותית. מלך שוודיה החליט להעניק לה קצבה שאפשרה לה להתפנות מכל עיסוקיה האחרים. היא התמסרה לכתיבה ופרסמה עשרות ספרים, שהידוע ביותר הוא ספר הילדים "מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר".

עטיפת ספרה המפורסם ביותר, "מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר"
עטיפת ספרה המפורסם ביותר, "מסע הפלאים של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר"

את הספר הזמינה ועדה מיוחדת של אנשי חינוך שביקשה לקרב את ילדי שוודיה לגיאוגרפיה של ארצם, ואין ספק שהכשרתה המקצועית והתנסותה של לגרלף כמורה השפיעו על הכתיבה. העלילה עוקבת אחרי מסעו של ילד שהוענש על שובבותו ועל התאכזרותו לבעלי חיים. נילס נהפך לגמד הרוכב על גבו של אווז בר, ובמהלך המסע הוא לומד מקרוב לא רק על חייהם של האווזים, אלא גם על כל המחוזות בשוודיה. עד תום המסע משתפר אופיו: הוא למד את הלקח הנדרש ונהפך לאוהב חיות. הספר תורגם לעשרות שפות, ומיליוני ילדים ברחבי העולם קראו אותו. בשנות ה-80 של המאה שעברה עובד הספר לסדרת סרטים מצוירים שתכניה היו שונים מאוד, למרבה הצער, מאלה של הספר המקורי.

ספר אחר שכתבה לגרלף מעורר עניין מיוחד אצל הקורא הישראלי. זוהי הנובלה הרומנטית "ירושלים", שנכתבה בעקבות ביקור שקיימה הסופרת ב-1900 בפלסטינה בחברת בת זוגה, הסופרת היהודייה סופי אלקן. בספר היא תיארה קבוצת מתיישבים שוודים שהגיעו לירושלים והקימו בה קומונה. הסיפור מתאר את חייהם, את ציפייתם לביאת המשיח ואת אכזבתם: הארץ המובטחת לא ענתה על ציפיותיהם. בחלקה השני של הנובלה, שהתפרסם בשם "הבאר של גן עדן", תיארה לגרלף את המחסור במים ואת החולי והמוות ששררו בירושלים בהשוואה לגן עדן הפורה המתואר התנ"ך ולמה שהמתיישבים הכירו בארץ הולדתם. הקיץ היה קשה במיוחד. רבים מהמתיישבים חלו. הצמא היה קשה מנשוא, והאנשים חלמו על שוודיה, על היערות, על הנהרות שופעי המים הסואנים.

ההתנגדות לנאצים, העזרה לנרדפים

חברי ועדת פרס נובל כתבו בנימוקיהם שלגרלף נבחרה בזכות "האידאליזם האצילי שלה, עושר הדמיון, הנדיבות ויופי הצורה שאפיינו את עבודתה".

לגרלף הוכיחה שהערכים הללו התקיימו לא רק ביצירתה הספרותית. שש שנים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה תרמה את הזכויות על כמה מסיפוריה, והכסף שימש לתמיכה בפליטים יהודים מגרמניה. בעקבות זאת החרימו הנאצים את יצירתה. לגרלף התנגדה בעקביות למשטר הנאצי ועזרה לנרדפים, בהם המשוררת נלי זקס, שאותה הצילה ממוות במחנה ריכוז ועזרה לה לקבל אשרת כניסה לשוודיה.

כשהמלחמה פרצה, לא נקטה מדיניות נייטרלית, בניגוד לארצה. ב-1940, כשברית המועצות צרה על פינלנד ופלשה אליה, תרמה לגרלף את מדליית הזהב של פרס נובל כדי לממן סיוע לעם הפיני. זמן לא רב לאחר מכן הלכה לעולמה בגיל 82, משטף דם במוח. תמונתה מופיעה על שטר של 20 קרונות שוודיות, ובצידו השני של השטר מופיע איור של נילס הולגרסון, רכוב על אווז בר.

הצילה יהודים, ביקרה בירושלים - וזכתה ברחוב על שמה (צילום: zeevveez ,cc)
הצילה יהודים, ביקרה בירושלים - וזכתה ברחוב על שמה (צילום: zeevveez ,cc)