בכתב יד צפוף, על פני מאות עמודים, כתב מרדכי בללי מדי יום לשרה שלו. תחילה מכתבים מלאי רגש ואהבה, ולאחריהם מכתבים רוויי שנאה ואלימות. 27 שנים היו מונחים המכתבים האלה בקלסר מאובק במרתף ביתה של בתם ענת, עד לרגע שהיא ובני משפחתה התכוננו למעבר דירה.

"הוריי עמדו לנסוע לארצות הברית בעקבות עבודתו של אבא. אני עזבתי לווינה כדי ללמוד קולנוע (במסגרת הלימודים שלי במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל), ואחותי הייתה בדיוק בטיפולי פוריות. חשבתי שזו נקודה מעניינת להתחיל לתעד את המשפחה, כיוון שאנחנו עתידים להתפזר בשלוש יבשות. צילמתי את האריזות, ואבא הזכיר פתאום את קלסר המכתבים הזה", מספר ברק רותם (28), בנה של ענת ונכדה של שרה. "הוא ירד למרתף, הביא אותו, פתח והתחיל לקרוא לי מכתבים שסבא כתב במשך תשעה חודשים - מרגע שסבתא שרה עזבה את ביתם המשותף ועד לרגע שבו רצח את אחיה איציק והתאבד. הייתי בהלם. היה בזה משהו אפל ומדכא. אחר כך המשכתי לקרוא לבד, וזה היה הרגע שהבנתי שאני עושה מזה סרט".

"אריזות", סרטו של רותם, שהוקרן ב־yesדוקו (אפשר לצפות בו ב־yesVOD), מתאר סיפור חיים מטלטל של משפחה שחוותה טרגדיה נוראה ובחרה להמשיך בחיים.

הוא עצמו נולד חמישה חודשים לפני "האסון", כפי שהוא מכונה על ידי סבתו. "למעשה, תמיד ידעתי שסבא שלי רצח את אחיה של סבתא ולאחר מכן התאבד, אבל כילד לא שאלתי ולא סיפרו לי יותר מזה. חשבתי שזה קרה בגלל כסף, וכך גם מתחיל הסרט שלי. אני שואל, ואמא שלי עונה: 'אצלנו רוצחים בשביל אהבה, לא בשביל כסף'".

ספגתי מכות קשות ומילים מכוערות

כדי להבין את הסיפור המורכב הזה צריך לחזור לקיץ 1986. שרה, היום בת 78, הייתה אז אישה יפה בת 50, שהחליטה לעזוב את בעלה, אבי בנותיה, לאחר שנים ארוכות של אלימות קשה, פיזית ומילולית.

"נישאנו כשהייתי בקושי בת 18. בעלי היה מבוגר ממני בחמש שנים", היא מספרת היום. "גדלתי בתל אביב ורציתי ללכת לקיבוץ עם החברים מהתנועה, אבל ההורים שלי התנגדו וביקשו שלפחות אלמד מקצוע.

"למדתי בבוקר בבית הספר 'פיטמן' למסחר, ובערב למדתי בבית ספר אקסטרני לבגרות ושם הכרתי את בעלי, שהיה מורה למתמטיקה. הוא חיזר אחריי יפה, רצה שנתחתן ושלא אלך לקיבוץ, ואחרי תשעה חודשים התחתנו. הוריי, שלא רצו שאלך לקיבוץ ולצבא, שמחו על כך".

שרה ומרדכי בללי קבעו את ביתם בתל אביב. מרדכי עבד תחילה כמנהל באחד מסניפי "ארקיע" ולאחר מכן כסוכן בחברת הביטוח "אריה" (סמוך למועד הרצח הוא החל לעבוד בחברת שמירה, משם לקח את הנשק שבו השתמש). שרה הייתה מזכירה בהוצאת ספרים. הם הולידו שתי בנות, ולכאורה חייהם זרמו על מי מנוחות, "אבל מהר מאוד הבנתי שאני חיה עם ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. בעלי היה חכם, שנון וחברותי, ואני לא הבנתי שאם הוא אומר לי 'אל תלבשי את הבגד הזה' או 'למה מסתכלים עלייך ברחוב?', זה לא חיזור וזו לא אהבה בריאה, אלא משהו חולה. שלוש שנים לאחר שנישאנו הוא החל להכות אותי, ועדיין לא נדלקו אצלי הנורות האדומות. חשבתי שאני בטח אשמה".

על מה הייתם רבים?

"גם היום אני לא יודעת בדיוק. על הכל. על כל דבר. יום אחד, אחרי ריב גדול שבו הוא הרים עליי יד ורגל וכל מה שאת מעלה על דעתך, קמתי, לקחתי את הילדה הבכורה, אז עדיין הייתה לנו רק בת אחת, והלכתי להוריי. הוא שלח אליי שליחים ואמר שהוא מצטער, חתם אצל עורך דין שאם הוא יכה אותי שוב, נתגרש, ואני, שטובת הילדה עמדה לנגד עיניי, האמנתי שהדברים ישתנו.

"היום אני רוצה להעביר מסר לנשים מוכות, שלא יאמינו לשום הבטחה, חרטה או מתנה. בפעם הראשונה שמישהו מרים עלייך יד או משפיל אותך, תקומי ותלכי מיד. אני לא ידעתי את זה, האמנתי לו, אבל מרגע שחזרתי הביתה האלימות רק התגברה. ספגתי מכות קשות ומילים מכוערות, ושתקתי".

היחיד שאותו שיתפה בחייה הקשים היה אחיה איציק, שהיה צעיר ממנה ב־11 שנה. "הוא היה הכותל שלי. בגלל שהוא היה כל כך גבוה, הוא תמיד קרא לי אחותי הקטנה".

בני משפחה וחברים ידעו מה קורה ביניכם?

"לא. בזמן שהוא היה בסדר, הוא היה אבא מקסים ואדם משכמו ומעלה, עד שהגיעה הקריזה ואז גם הבנות חטפו. המסגרת מבחוץ הייתה מושלמת. הבית היה פתוח וכל החברים של הבנות בילו אצלנו. המקרר תמיד היה מלא, לכאורה היה בית שמח, אבל הספיק טריגר אחד קטן כדי שכל השלווה הזו תתהפך ברגע. עד היום אין לי הסבר. זה משהו שלא יכולתי לצפות מראש".

אני יושבת מולך ורואה אישה אסרטיבית וחזקה. איך אישה כזו ספגה מכות ושתקה?

"בכל פעם שזה קרה רציתי להאמין שזו הפעם האחרונה. האלימות המילולית הייתה גרועה אפילו יותר מהמכות. כל הזמן היו עלבונות קשים. מכה כואבת, אבל חולפת. עלבון מחלחל ונשאר לתמיד. את הופכת מאישה בעלת שיעור קומה לסחבה, וזה איום ונורא. מה שקרה לי מלמד שזה יכול לקרות לכל אחת.

"נשארתי בבית 31 שנה. היה חשוב לי לשמור על המסגרת. את כל הביטחון והכוחות שהיו לי הפניתי אל הבנות שלי. רציתי שהילדות יגדלו בבית של אבא ואמא, שיגדלו להיות מוצלחות, יוציאו בגרות ורישיון נהיגה, וידעתי שלבד לא אוכל לעשות את זה. כל השנים סבלתי ושתקתי. אפילו להוריי לא סיפרתי. רק אחי ידע".

ומה קרה פתאום אחרי 31 שנה?

"הייתה עוד תקרית אלימה, והבנות, שכבר היו נשואות, אמרו לי: 'בשביל מה את נשארת?'. הן דאגו לי מאוד, פחדו שיקרה משהו רע ורצו שאעזוב. הן נתנו לי גב, ואני קמתי וחזרתי לבית אמא אחרי שנים של שתיקה והסתרות. חזרתי, וסיפרתי הכל".

המכתבים חיכו לי כל ערב בתיבה

היא החליטה כי לא תחזור שוב לעולם, אבל בעלה סירב לקבל את רוע הגזירה.

"הוא שלח אליי שליחים, הבטיח הרים וגבעות, אמר שישתנה ושהתחיל ללכת לטיפול, ומדי יום חיכה לי בתיבת הדואר מכתב ממנו".

עשרות המכתבים בקלסר מוספרו על ידי מרדכי במעין טבלת ייאוש לקראת השבתה של אשתו אליו. הם החלו להישלח החל מהיום שבו עזבה את הבית ועד תשעה חודשים לאחר מכן. המכתב האחרון נשלח ימים ספורים לפני הרצח.

את המכתב הראשון פתח מרדכי במילים "הפסיכולוג אמר לי 'שב וכתוב', אז יושבים וכותבים. מכתבים כאלה אפשר לכתוב רק פעם בחיים". לאחריהם, על פני מאות עמודים, הוא גולל היסטוריית חיים שלמה. תחילה כתב בלשון רכה ודיבר אל לבה: "סלחי, התרצי, אל תפרקי את החבילה היפה שבנינו... מי שלוקח ממני את שרה, לקח את לבי", ולאחר מכן כתב מכתבי שטנה ואיומים כי יפגע בחייה: "מאוחדים היינו בטוב וכך נהיה גם בגיהינום... באחד הימים תכסי פנייך בידייך ותאמרי מה עשיתי... לא אהיה הקורבן היחיד. את תיענשי".

שרה: "המכתבים חיכו לי כל ערב בתיבה מתחת לבית של אמא שלי, וחברים שבאו לראות מה שלומי היו מביאים אותם. זה היה נורא. לפעמים הייתי קוראת, לפעמים לא, אבל מיד אחר כך הייתי קורעת אותם. מעולם לא ידעתי שאותם מכתבים נשלחו גם אל בתי ענת ושחתני שמר אותם".

למה הוא שמר אותם?

"אולי הוא הניח שהם יהוו ראיה משפטית".

לאחר תקופה ארוכה, שבמהלכה התגוררה עם אמה בתל אביב, החליטה לעבור אל בית אחיה באזור השרון. "בעלי נהג להתקשר לבית של אמי עשרות פעמים ביום, הוא היה ממתין לי מתחת לבית, ואני פחדתי. אחרי שהוא הטריד את אמא עם הטלפונים עברתי לאיציק, שליווה אותי לאורך כל התהליך, ואז בעלי איים שהוא יעלה את ביתו באש ואני חזרתי לאמא. בשלב הזה כבר חששתי, ידעתי שהוא מסוגל לכל, וכדי להתגונן נגדו הסתובבתי עם גז מדמיע. רצו לי בראש עשרות תסריטים, אבל באף אחד מהם לא העליתי על דעתי שהוא ירצח את אחי".

שרה מספרת שגם בנותיה חשו בסכנה המתקרבת. "הפסיכיאטר שטיפל במרדכי ביקש להיפגש איתן, וענת אמרה לו שהיא חוששת. הוא ביטל את דבריה. אמר שאבא שלה לא פסיכוטי ושהוא לא יעשה כלום. אחרי הרצח התקשרתי אליו והוא אמר שהוא מוכן לעשות עבורנו הכל, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".

במכתבו האחרון כתב מרדכי בללי: "לפני עזיבתה של שרה את הבית הייתי בפתח גן עדן, והנה בא הארור באמצעות אחותו וסגר בפני את השערים וכתוצאה (מכך) משפחותינו נהרסו. אז החלטתי על בסיס של עין תחת עין כי אני אהרוס את משפחתו".

ב־15 במאי 1987 נכנס מרדכי בללי אל סניף הבנק שבו עבד אחיה של שרה, איציק אסיאו, כסגן המנהל, ושם, בחדרו, ירה בו למוות. דקות ספורות אחר כך ירה בעצמו והתאבד.

למה הוא רצח את אחיך? הרי הוא רדף אותך.

"הוא ידע איזו אהבה יש ביני ובין אחי וידע שכך יכאיב לי עוד יותר, כי אהיה שבורה כל החיים. מאז, זו גיבנת שאני נושאת כל חיי. כאב שלעולם לא יחלוף. כבר בהלוויה ביקשתי שייקנו את חלקת הקבר הסמוכה לאיציק, כדי שבבוא היום אוכל להיקבר לידו.

"הימים ההם היו כאוס גדול. הבנות איבדו גם את אבא שלהן וגם את הדוד האהוב. הוא היה קרוב אליהן בגיל והם בילו הרבה יחד. אמא שלי, שאיבדה את כל משפחתה בשואה, הייתה מרוסקת לחתיכות. הייתי לבד לגמרי. לא היה לי על מי להניח את הראש".

כמה שנים לאחר מכן היא חזרה אל אהוב נעוריה. "הוא היה האהבה הראשונה שלי. הכרתי אותו כשהייתי בת 16. בניגוד אליי, הוא הלך לקיבוץ עם החבר'ה מהתנועה. נפגשנו בתל אביב אחרי האסון. הוא כבר היה גרוש. בזכותו חזרתי לחיים. הייתה לו המון סבלנות כלפיי".

שניהם חיים יחד כבר 20 שנה. שרה אימצה את שם משפחתו, ברק, והם מתגוררים בתל אביב, בבית שבו גדלה.

ולמה את בוכה?

"כי אני מבינה שזה מה שהיה צריך לקרות בגיל 16. אם זה היה קורה, כל חיי היו שונים לחלוטין".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: