"אשתי אמנם ממוצא יהודי, אבל היא בכלל לא מחבבת את היהודים" – כך כתב מיכאל אפשטיין ביולי 1942 לשגריר הגרמני בפריז בניסיון להציל את אשתו מהגסטאפו. יש הסוברים שאפשטיין הגדיל לעשות, וכדי להוכיח את התנכרותה של אשתו ליהדות, ציטט במכתבו אמירות ותיאורים אנטישמיים שהופיעו בספריה. אחרים טוענים שרק תיאר את מצבה הבריאותי הרופף והתחנן על חייה.
אירן נמירובסקי, בת 39 באותו קיץ, הייתה סופרת מצליחה שכתבה בצרפתית. היא נולדה באוקראינה וגדלה בסנט-פטרסבורג, אבל בגיל 16 הגיעה עם משפחתה לפריז בעקבות המהפכה הרוסית. בני המשפחה התאקלמו היטב בצרפת: האב התמנה למנהל בנק, והמשפחה חידשה בארצה החדשה את אורח החיים העשיר והנוח שאליו הורגלה - מסיבות, פיקניקים, סעודות ערב עם שמפניה, נשפי ריקודים, בית נאה, משרתים. נמירובסקי נהנתה מהחיים הללו, אהבה לרקוד, התרוצצה בין הנשפים, לפעמים גם הימרה בקזינו. בה בעת היא למדה ספרות צרפתית בסורבון, והצטיינה בכך. עוד לפני שמלאו לה 20, החלה לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים, ובגיל 23 ראה אור רומן ראשון שלה.
היא הספיקה לפרסם 14 ספרים. שניים מהם, "דויד גולדר" ו"הנשף", עובדו לסרטים מצליחים. בראשון שרטטה את דמותו של יהודי רודף בצע, ובשני תיארה מאבק בין אם נרקיסיסטית לבתה המתבגרת. מוטיבים אנטישמיים ויחסים קשים בין אם לבת הופיעו לעיתים תכופות ביצירותיה. אמה הייתה הדגם שעל פיו עיצבה את הדמות הנשית האנוכית, השקועה בעצמה, המסרבת להזדקן ולאבד את יופייה ורואה בבתה מתחרה המסמנת את אובדן הנעורים של עצמה.
נמירובסקי נעשתה אמנם סופרת צרפתייה, שחלק מסיפוריה הופיעו בכתבי עת אנטישמיים, וחצי שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה התנצרה יחד עם שתי בנותיה – אבל האזרחות הצרפתית נשללה ממנה ומבני משפחתה ב-1938. היא אמנם התכחשה ליהדותה, אבל יהדותה לא הרפתה ממנה. ב-1940 לא הותר לה לפרסם עוד ספרים, ובעלה פוטר מעבודתו בבנק. כשהנאצים קרבו לפריז, ברחו בני הזוג עם בנותיהם לכפר איסי לֶ'אוֶוק שבמחוז בורגון, שם נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב. בשנתיים ששהו בכפר המשיכה נמירובסקי לכתוב, אבל למעשה השלימה עם גורלה. יומיים לפני שנתפסה, הכינה רשימות מסודרות שבהן פירטה את כל הצרכים של בנותיה הקטנות: מה הן צריכות לאכול, מה שמות הרופאים המטפלים בהן. היא גם תיעדה את הרכוש שהצליחה להציל, כל מה שנועד להכניס כסף כדי שהמשפחה תוכל בהיעדרה לשלם בתמורה לשכירות, לחימום, לטיפול בגן הירק ולכל ההוצאות האחרות.
שוטרים צרפתים באו ולקחו אותה לדרכה האחרונה. המכתב של בעלה לא הועיל. היא נשלחה לאושוויץ, שם נספתה, וחודשיים לאחר מכן נתפס גם הבעל ונרצח.
פרס לאחר המוות
בנותיה, שהיו בנות 13 וחמש כשהוריהן נרצחו, ניצלו. ביום שבו אסרו השוטרים הצרפתים את אביהן, הורה להן אחד מהם לרוץ הביתה, לאסוף משם כל מה שהן יכולות, ולברוח. להיעלם. הילדות נעזרו באומנת שלהן. הן לקחו מהבית בגדים, תצלומים, יומנים וגם מזוודה שהכילה ערימת דפים כתובים בכתב היד הזעיר של אמן. לא היה להן מושג מה כתוב שם. הן ידעו רק שהדפים הללו היו חשובים מאוד לאם.
בימי המלחמה עברו הילדות בין מקומות מסתור, בבתים של אנשים, במנזרים. כשהמלחמה הסתיימה, התדפקו על הדלת של סבתן, אמה של אמן, שהמשיכה לחיות בדירתה המפוארת בפריז. היא סירבה לקבל אותן. "אם התייתמתן", אמרה להן מעבר לדלת הסגורה, "לכו לבית יתומים".
חלפו עשרות שנים עד שאחת מהן העזה לפתוח את המזוודה שהצילו מהבית לפני שנמלטו על נפשן. היא התכוונה למסור את הדפים למוזיאון להנצחת השואה, אבל לפני כן החליטה לפענח ולהקליד את תוכנם. לעיניה התגלתה היצירה הספרותית המרשימה, שלימים ראתה אור בשם "סוויטה צרפתית": ספרה המצליח ביותר של אירן נמירובסקי. הרומן, המתאר את מנוסתם של תושבי פריז מפני אימת הגרמנים, התפרסם בשפות רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם. הוא עובד לסרט קולנוע, הופיע ברשימות הספרים הטובים של המאה בעיתונים "טיימס" ו"דיילי טלגרף" ונמכר במאות אלפי עותקים. ב-2004 הייתה נמירובסקי לסופרת הראשונה שזכתה לאחר מותה בפרס הספרותי החשוב רנודו (Renaudot) על ספר שראה אור 62 שנים לאחר מותה.
הספר, ששבה את ליבם של קוראים כה רבים, יכול היה להיעלם מהעולם ביחד עם מי שכתבה אותו. הוא אמנם ניצל, כמעט בנס, אבל אי אפשר שלא לחשוב על כל היופי שנמירובסקי, ורבים אחרים כמוה, יכלו עוד להעניק לנו אלמלא נרצחו.
