היה רגע אחד באוקטובר האחרון שבו הרשתה לעצמה חני ליפשיץ להישבר. זה קרה אחרי אסון האנפורנה, כשנודע שבנפאל אירע אסון נוסף - תאונת הדרכים שבה נפגעו תרמילאים.

אמה של המטיילת עומר שמש התקשרה מישראל לבית חב"ד בניסיון לברר מה עלה בגורל בתה, וליפשיץ מצאה את עצמה מתחמקת מתשובה. "היא אמרה לי 'בבקשה תגידי לי מה קורה, אני יודעת שהבת שלי הייתה על האוטובוס'. ואני כבר ידעתי שעומר נהרגה, אבל מי אני הקטנה שאבשר לאישה שהבת שלה לא תחזור?", משחזרת ליפשיץ. "עניתי לה שאנחנו בודקים, והיא אמרה 'את רבנית, אני סומכת עלייך שתספרי לי את האמת'. נחנקתי. אמרתי לה 'תראי, אני לא רואה אותה בין הפצועות, אני לא רואה אותה בין אלו שיצאו בחיים ואני לא יודעת מה לומר לך'. היה שקט והשיחה נגמרה. לא יכולתי יותר, פרצתי בבכי".

כבר 14 שנה שליפשיץ מתגוררת בקטמנדו, מאז הקימה שם את בית חב"ד עם בעלה, הרב חזקי ליפשיץ, אבל תקופה קשה כמו זו שעברו לאחרונה עוד לא הייתה להם. ב־14 באוקטובר נהרגו בהימלאיה 43 מטיילים, מתוכם ארבעה ישראלים: תמר אריאל, נדב שהם, אגם לוריא ומיכל גילי צ'רקסקי. מטיילים רבים נוספים נפגעו בדרגות שונות מכוויות קור.

עשרה ימים לאחר מכן, התהפך לתהום אוטובוס שעשה דרכו לשמורת לנגטנג, ועליו עשרות מטיילים. בתאונה נהרגו 14 בני אדם, ובהם הישראלים עומר שמש ושירה דבוש, ורבים נפצעו.

חני וחזקי מצאו את עצמם מתרוצצים בין בתי החולים, עונים לטלפונים מהארץ ומנחמים את המטיילים הישראלים שניצלו וחיפשו אוזן קשבת. עכשיו, בריאיון שהתקיים כשליפשיץ הגיעה לביקור בישראל, היא משחזרת את הימים הלא פשוטים שעברו עליה.

הלב נקרע

ביום כיפור עוד ישבו בבית חב"ד המטיילים שנהרגו, ושוחחו עם חני. "נדב בדיוק הגיע מארצות הברית והיה נורא עייף", היא נזכרת. "מיכל סיפרה על ידיד שלה, נועם חבלין ז"ל, שטייל באזור לפני 13 שנה, נעלם בהרים וגופתו נמצאה אחרי כשנה. גם הוא עבר אצלנו והכרנו אותו מצוין.

"תמר אמרה שהיא בצבא. ניסיתי לתחקר אותה ולשאול מה היא עושה, אבל היא הייתה צנועה מאוד ולא סיפרה שהיא נווטת בחיל האוויר. אגם היה מאוד שקט ומנומס, אחד שבא לך לצבוט לו בלחי מרוב שהוא חמוד. רגע לפני שנפרדנו מהם, בחורה בשם שני חיבקה אותי ואמרה שהיא דואגת שיקרה משהו, ופתאום היא הדביקה אותי בדאגה שלה. אמרתי לה שתעדכן אותי כשתחזור. היא הייתה אחת מהפצועות".

מתי הבנתם שקרה אסון?

"במשך יומיים ירד גשם נוראי שלא היה דומה לשום מזג אוויר שנתקלנו בו במשך כל שנותינו בקטמנדו. בשלישי בבוקר התחילו לזרום טלפונים מנפאלים שקיבלו פתק מישראלית על ישראלים שנמצאים במצוקה ותקועים בתוך בית תה בראש ההר. בשלב הזה עוד לא דאגנו, קיווינו שהם יישארו שם. אחרי כמה שעות הבנו שיש חבר'ה שיצאו מבית התה והתקשרנו לגסט האוס הסמוך, אבל לא ענו לנו".

מה עשיתם?

"פתחנו ממש חמ"ל. חזקי רצה לשכור מסוק ולצאת אליהם, אבל זה היה בלתי אפשרי. התחלנו להפעיל קשרים, ובמקביל הידיעות התחילו לזרום לארץ והגיעו אלינו טלפונים מעשרות בני משפחה מודאגים. השתדלנו להרגיע את כולם. למחרת התחילו לרדת אנשים שהספיקו לברוח וסיפרו מה קרה שם, והתמונה הקשה התחילה להתבהר. הבנו שיש הרוגים ופצועים. סיפרו לנו, למשל, על גרמנייה שראתה את גופת בעלה קבורה בשלג וסירבה להציל את עצמה ולעזוב אותו, ובסוף גם היא נקברה תחת השלג, והלב נקרע".

מתי ידעתם מי נהרג?

"הראשונה ששמענו עליה הייתה תמר, ואז קיבלנו עוד ועוד ידיעות ואנחנו עצמנו התאבלנו, כי זה חבר'ה שהיו איתנו לפני רגע. מצד שני, אסור היה לנו להישבר כי התחילו להגיע פצועים והבנו שצריך לחזק אותם, כי הם ממש נפגעי פוסט טראומה. אני אדם רגשי מאוד, אבל במצבים כאלה אני מבינה שאין ברירה. המוח שליט על הלב, אחרת לא פועלים נכון".

"ראיתי אנשים במצב הכי קשה שיש, בעיניים כבויות, בוכים ובוכים, אבל הזכרתי לעצמי שאני לא הסיפור פה, בלעתי את הדמעות והמשכתי"
איך עושים את זה?

"רצים ממקום למקום, בלי יום ובלי לילה. באחד הלילות בשלוש לפנות בוקר חשבתי לחזור הביתה לנוח קצת, לראות את הילדים. יצאתי, וחזקי קרא לי לחזור כי הגיעו בנות שהכירו את נדב ושתי חברות טובות של תמר שהיו שם עד הסוף, והוצפו ברגשות אשם. רצתי אליהם בחזרה בפיג'מה ונעלי בית".

מה אומרים במצב כזה?

"אין מה לומר, רק לחבק ולהכיל. ראיתי אנשים במצב הכי קשה שיש, בעיניים כבויות, בוכים ובוכים, אבל הזכרתי לעצמי שאני לא הסיפור פה, בלעתי את הדמעות והמשכתי. להלוויה של נדב הרבה חברים לא הספיקו להגיע, אז אחד החברים בארץ צילם אותה והעביר לנו בסקייפ, ואנחנו שידרנו אותה במלואה בבית חב"ד על מסך גדול, ובכינו יחד איתם.

"במקביל, כל הזמן הייתי בקשר עם אחיה של מיכל, שהגופה שלה נמצאה רק אחרי כמה ימים. הבנו שלא היה לה סיכוי והתפללנו שימצאו את הגופה. זה היה עצוב מאוד כי נקשרנו נורא. שתינו באותו הגיל, והיו לנו המון שיחות נפש. היא הייתה על פרשת דרכים, התעניינה בדת וכשנפרדנו בצאת כיפור היא אמרה לי 'חני, אני אחזור ואשאר איתך עוד כמה שבועות'. בסוף היא לא חזרה לי.

"כאב לי במיוחד לקרוא על איתן עידן, שסיפר איך הוא וחבריו השאירו את תמר בשטח, ובתקשורת זה הצטייר כל כך רע. הייתי הראשונה שראתה אותו כמה שעות אחרי שירד מההר. הוא סיפר בבכי כמה היה לו קשה ואיך הם חיממו אחד את השני ושמו לה ראש על הבטן כדי לחמם אותה. אין לי ספק שהוא ניסה הכל עד שהבין שתמר לא תוכל לשרוד. הרגשתי שאנשים יושבים כאן ושופטים אותו מבלי לדעת באמת מה קרה".

עשרה ימים אחרי מפולת השלגים, הגיעה הידיעה על תאונת האוטובוס. "אחת הנפגעות סימסה לאמא שלה בארץ, והאמא התקשרה אלינו. חזקי שכר מסוק והגיע לשם מיד. הוא עזר בפינוי הפצועים ושוב פתחנו חמ"ל לטלפונים מהורים".

לבית החולים פונו הפצועות מיכל אלרואי ועינב אטיאס, וחני מיהרה להתייצב לצדן. "הכי קשה היה לפגוש את בני הזוג של שירה ועומר, שתי ההרוגות הישראליות בתאונה. הכרנו את השמות שלהן משלב החיפושים באנפורנה, ואז ליווינו את יגאל של שירה ואת אייל של עומר, החזקנו להם את היד ובכינו יחד איתם".

נפאל זה האותיות של נפלא

ליפשיץ (37), שגדלה ברחובות, היא השלישית במשפחה של שישה ילדים, בת למוהל ולמזכירת בית ספר. "גדלתי בעיר מעורבת לחילונים ודתיים, ואני חושבת שחלק מהפתיחות שיש בי מגיעה מהבית המיוחד שגדלתי בו, חרדי אבל פתוח". בסיום לימודי התיכון בכפר חב"ד פנתה ללימודי תיאטרון במכללת "אמונה". את חזקי הכירה ב־1997 בזכות בת דודתו שלמדה איתה ויזמה מפגש ביניהם, וחודש וחצי לאחר מכן הם עמדו מתחת לחופה, כשהיא בת 18 והוא בן 21.

חזקי נולד וגדל בבני ברק, בן שישי במשפחה בת שבעה ילדים. אביו סבל מניוון שרירים ונפטר כשחזקי היה בן 13.

לאחר שהשתחרר מהצבא, כשהשניים כבר היו הורים לצביקה שאז עוד לא מלאה לו שנה (היום הוא בן 15 וחצי), החליטו בני הזוג להפוך לשליחים של חב"ד בחו"ל. "הרבי מלובביץ' תמיד אמר שלא יכול להיות שיהודי ילך בדרך וירגיש לבד, שבכל מקום יהיה יהודי שיחבק אותו ויראה את היהדות בצד הכי יפה שלה.

"בהתחלה היינו שליחים בתאילנד, אבל דגדג לנו באצבעות להקים מקום משלנו. אחרי כמה חודשים אמרו לנו שיש מקום בנפאל, אבל עדיין לא נמצאו המשוגעים שיסכימו לחיות שם - אין מים בברזים, לא תמיד יש חשמל והעוני מחפיר. אמרתי לחזקי 'נפאל זה האותיות של נפלא, זה חייב להיות טוב'".

ממה אתם מתקיימים?

"אין לנו משכורת. בשנתיים הראשונות הארגון דואג לנו, ואחרי זה צריך לגייס כספים. אנחנו לא לוקחים כסף מהמטיילים ובארוחות בשבתות וחגים התשלום סמלי. יש יהודים טובים שמוכנים לתרום לנו ואנחנו תמיד שמחים לתרומות".

שנה לאחר בואם לנפאל נולדה חלי (13) ואחריה שמוליק (11), רבקי (5) ויצחק (3). כשחלי הגיעה לגיל שנתיים היא אובחנה כבעלת PDD, תסמונת שנמצאת על הספקטרום האוטיסטי. "חלי לוקה בה בצורה קלה, אבל אין ספק שההתמודדות הייתה אתגר. אמרתי לעצמי שאם הקדוש ברוך הוא בחר, אני אדע להתמודד בצורה הכי טובה שיכולה להיות. הבאתי מורות לחינוך מיוחד, התייעצתי עם טובי המומחים בארץ, ואנשים שראו את קצב ההתפתחות שלה נדהמו. לא נתתי לזה לשבור את שמחת החיים. חלי היא מקור גאווה שלנו. המטיילים אוהבים אותה, מבינים שיש בה משהו שונה אבל מתגייסים ועוטפים".

הבת הרביעית, רבקי, קרויה על שם רבקי הולצברג שנהרגה בפיגוע בבית חב"ד במומבאי. "רבקי הייתה חברתי הטובה ביותר. הכרנו בבנגקוק וביום של הפיגוע דיברנו בטלפון. אחרי חמש דקות היא התקשרה ואמרה 'אני לא יודעת אם אני אומרת לך את זה מספיק, אבל את כזו חברה טובה ומיוחדת'. אמרתי לה 'רבקי, את יותר', והשיחה הסתיימה. בתשע ורבע הגיעו המחבלים, ובדיעבד הייתי האחרונה שדיברה איתה. לא האמנתי, כל הלילה השארתי לה הודעות.

"היום אנחנו בקשר הדוק עם הסבא והסבתא שמגדלים את מוישי היקר. כשהיה הפיגוע הייתי בהיריון, וזו הייתה הפעם היחידה שביקשתי לדעת את מין העובר, וכשאמרו שיש לי בת התחלתי לבכות, ידעתי שיש לי את רבקי בבטן".

נהר במקום מקווה

לפני שלוש שנים החליטו חני וחזקי לצרף למשפחה את בים, ילד נפאלי בן 13. "יש המון ילדי רחוב בנפאל, וכל כך עצוב לראות ילדים מתחננים לאוכל ותינוקות שזוחלים ברחוב. יום אחד ילד שדוף ולבוש בשקיות זבל פנה ברחוב לאחד הבחורים שעוזרים בבית חב"ד, תפס לו בבגד ואמר לו באנגלית 'אתה חייב לעזור לי'. הוא ביקש להגיע לבית חב"ד כי שם יש אנשים טובים, והיה משהו בעיניים שלו שגרם לבחור להביא אותו אלינו. הבנו מיד שצריך להציל אותו, הוא היה פצוע לגמרי. התברר שהוא לא גר בבית מגיל חמש. המשפחה לא יכלה לגדל אותו, הוא עבר לבית יתומים ומשם לרחוב.

"הערצתי אותו על האומץ שלו לעמוד מולי ולהגיד לי 'את תעזרי לי'. רחצנו אותו והבאנו רופא, נתנו לו תרופות ואוכל. הוא קורא לי 'אמא חני' ואומר 'כשאני אהיה ראש ממשלה של נפאל, אני אעזור לכל היהודים'".

איך הוא מסתדר במשפחה חרדית?

"אנחנו לא מעוניינים לגייר אותו, רק להציל לו את החיים. הוא נפאלי ויישאר כזה. שלחנו אותו לבית ספר פרטי והוא קפץ בשלוש השנים האחרונות כמה כיתות. הילדים שלנו מתים עליו, רואים בו אח. כמובן שהיו לנו כמה תנאים: שלא ייגע בסמים, שלא יסתובב עם ילדי רחוב ושידבר בצורה מכובדת. הוא ילד מדהים שמדבר עברית, אנגלית ונפאלית".

בביקור הנוכחי בארץ הופיעה ליפשיץ בהצגה "הבית הזה בקטמנדו", שמבוססת על סיפור חייה. "לפני שנתיים עברה אצלנו מטיילת בשם אדר פנקסוביץ', ומאוד נקשרנו. היא שחקנית, וסיפרתי לה שגם אני כותבת ויוצרת מאז ומתמיד. באחד הביקורים שלי בארץ נפגשנו והצעתי לה לעשות הצגה על הקשר שנרקם בין מטיילת חילונית בקטמנדו ובין רבנית דתייה. פנינו לבמאי גדי וייסברט, שהיה אצלנו בנפאל פעמיים, והוא התלהב".

ההצגה מועלית כשליפשיץ מבקרת בארץ, ועל הבמה מופיעות היא ואדר, כשמאחוריהן מסכי ענק עם תמונות מנפאל. "אני מספרת, בין היתר, על זה שאין לנו מקווה אלא נהר, והקהל מבין שאני מוקפת בהמון אנשים ומצד שני, אני לבד".

אתם מתכננים להישאר בנפאל עוד הרבה שנים?

"כשאתה מקים מפעל חיים מאפס בעשר אצבעות, קשה לך לראות את עצמך עוזב. ברור לי שצריכים אותנו שם. אני אוהבת את המקום הזה למרות שהוא לא קל לי, ואולי אני קצת משוגעת? אני בטוח קצת משוגעת".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: