דוריס לסינג. "אילו נשארתי עם הילדים, לא הייתי שורדת" (צילום: gettyimages)
דוריס לסינג. "אילו נשארתי עם הילדים, לא הייתי שורדת" (צילום: gettyimages)
דוריס לסינג, סופרת בריטית, נולדה ב-1919 באיראן ומתה ב-2013 באנגליה

הילד בן ארבע. התינוקת בת פחות משנה. בבית המולה. האורחות, שמתמסרות לטיפול בתינוקת, אביהם של הילדים, בני המשפחה – כולם כבר מבינים מה עתיד להתרחש. הם כועסים על אמם של הילדים, שקיימה איתם שיחה כדי להסביר להם מדוע החליטה לעזוב. אין ספק: היא עתידה להסתלק מהבית, מהחיים הללו, שיכולים להית כה נוחים. המשפחה גרה בסולסברי, בירת רודזיה. בעלה פקיד בשירות הציבורי המקומי. כמו כל הנשים הלבנות במעמד שלה, מוטל עליה רק לנהל את צוות המשרתים – כולם שחורים – שמבצעים את העבודות: בישול, אחזקה, ניקיון. כל בוקר, אחרי שהיא מזמינה מהחנויות את המצרכים שהמשרתים זקוקים להם, היא אמורה להיפגש עם נשים אחרות, לשוחח איתן על בגדים ולהתלונן על הגברים המפרנסים אותן.

"אני מתכוונת לתקן את העולם המכוער הזה", היא לוחשת לשני הפעוטות, בטוחה שמשהו מדבריה חודר להכרתם. "אתם תחיו בעולם יפה יותר, שאין בו גזענות ואי צדק. כשתגדלו, תבינו".

האישה שנולדה בשם דוריס מיי טיילור החזיקה בעמדות קומוניסטיות ופיתחה מודעות למצוקתם של השחורים באפריקה. גם היא האמינה שאי אפשר לשאת מציאות שבה 100 אלף לבנים באו וגזלו ממיליון שחורים את אדמותיהם, ועכשיו הם מנצלים אותם, משתמשים בהם ככוח עבודה זול, מסרבים להעניק להם השכלה והכשרה מקצועית, ותוך כדי כך מתיימרים "לתרבת ולשפר" אותם.

חברי המפלגה הקומוניסטית האמינו שבזכותם, בזכות אמונותיהם ופעולותיהם - בתוך עשר שנים, לכל היותר 15, לא יהיו בעולם גזענות, דיכוי נשים, ניצול עובדים. הסנוביות תיעלם, אנשים לא יבוזו עוד לזולתם.

היא עצמה הייתה ידועה מאז ומתמיד כמי שאוהבת ילדים קטנים, מחפשת את קרבתם, משתוקקת לחבק אותם ולשחק איתם. כנערה התפרנסה מטיפול בתינוקות, שכן הפרנסה של הוריה הייתה דחוקה. ההורים התפתו להגר מאנגליה לרודזיה, שם קיוו להתעשר. אמה ציפתה לחיים של בני המעמד הבינוני. לאפריקה לקחה בגדים מפוארים שלעולם לא תלבש, פסנתר שלא יהיה בו שימוש ושטיחים פרסיים שייראו מגוחכים בבקתת העץ והקש שיבנו למגוריהם. בעיני רוחה ראתה סעודות חגיגיות, ערבים מוזיקליים, מסיבות תה, פיקניקים, כמו אלה שהיו לה בשנים המעטות שבהן חיה עם בעלה באיראן, שם נולדו ילדיה. אבל באפריקה סבלו בני המשפחה מעוני כה מחפיר, שלפעמים נאלצו לאכול את הציפורים שבתם צדה.

הקומוניזם כאשליה

האישה שחיפשה בנעוריה כל הזדמנות להחזיק תינוקות על הידיים, השתדלה לא להיקשר רגשית אל שני ילדיה. "אילו נשארתי איתם, לא הייתי שורדת", הסבירה בדיעבד. "הייתי מתמוטטת נפשית".

ב-1946, שלוש שנים אחרי שעזבה את משפחתה, נישאה שוב. גם נישואים אלה לא החזיקו מעמד. נותרו לה מהם בנה השלישי ושם המשפחה לסינג. ב-1949 עזבה את אפריקה, שם הותירה שני ילדים, שני בעלים לשעבר - וזיכרונות. לאנגליה לקחה את הילד השלישי, את כתב היד של ספרה הראשון, "העשב פוזם", את כל הסיפורים שתספר בעשרות השנים הבאות ואת המחשבות הנאצלות על העולם המשופר שתעזור ליצור.

"היינו חלק מאשליה, או הזיה", אמרה על עצמה ועל חבריה למפלגה הקומוניסטית. כשחיה באפריקה התקוממה נגד הגזענות, נגד אמירות כמו "השחורים מבינים רק מכות", נגד אמה שהפצירה בילדיה לאכול ואמרה: "תחשבו על הילדים הרעבים בהודו", אבל לא עלה על דעתה להסתכל מהחלון ולראות את הילדים האפריקאים המורעבים.

"אין לנו זכות להיות מופתעים ממחשבות שגויות של אנשים שחיו בעבר, לפני שנתהה איך ייראו התפיסות שלנו לאנשים בעתיד", אמרה. גם כשדנה את הלבנים לכף חובה, הוסיפה: "כשאנשים רבים מטורפים באותו אופן, אין רואים בכך טירוף".

מהקומוניזם התפכחה. כשנודע לה על הזוועות הסובייטיות האכזריות, שהיו לא פחות גרועות מאלה של הנאצים, תהתה: האם על כף המאזניים יניחו את כוונותינו הטובות?

ב-2007, 58 שנים אחרי שעזבה את אפריקה, הגיעה אל ביתה בלונדון הבשורה על זכייתה בפרס נובל לספרות. באותו בוקר יצאה למכולת ושבה עם סל קניות. אישה בת 88. כשהגיעה, פגשה את העיתונאים והצלמים, אבל לפני הכול נכנסה הביתה עם המצרכים. רק לאחר מכן יצאה אליהם, התיישבה בפישוק על המדרגות שבפתח ביתה, החזיקה את זרי הפרחים וחייכה.

פרס נובל הוענק לה על שפע רב ומגוון של יצירות. היא פירסמה עשרות ספרים: על אפריקה, ספרי מדע בדיוני, רומנים, סיפורים פוליטיים. אחד הספרים, "מחברת הזהב", נחשב לקלאסיקה. לסינג חקרה בו את הקומוניזם שממנו התפקחה, את שחרור האישה וכן ידידות בין נשים, טירוף, פסיכולוגיה, אמהות.

כשהתבשרה על זכייתה בפרס נובל, נראתה כמי שנהנית, אבל סירבה להעמיד פנים שהמעמד חשוב לה במיוחד. קשה לא לזכור שבחרה לזנוח פעם שני ילדים קטנים, אבל אין ספק שיש להניח על כף המאזניים את מכלול יצירתה, את הישגיה האמנותיים, וגם, כפי שביקשה, את כוונותיה הטובות. ואי אפשר שלא לשאול מה היה קורה, ומי היה מפסיד, אלמלא הלכה בדרך שבה בחרה.

עטיפת "מחברת הזהב". קלאסיקה
עטיפת "מחברת הזהב". קלאסיקה

דוריס לסינג מספרת על חייה וכתיבתה