לכל מלחמה יש פנים משלה: בדרך כלל אלה פניהם של פוליטיקאים וקציני צבא בכירים שמופיעים בתקשורת לעתים תכופות במהלך הקרבות. לכל מלחמה יש גם גיבורים אלמונים משלה: הציבור ממעט להיחשף אליהם, אם בכלל, אבל הם פעילים במלחמה לא פחות מאלה שמצטלמים ללא הרף. מי שללא ספק נמנית עם הגיבורים האלמונים של מבצע "צוק איתן" היא רונית מינקר (36), דוברת המועצה האזורית אשכול, שבשבוע שעבר החליטה לפרוש מהתפקיד אחרי שבע שנים ושלושה מבצעים.

"זאת הייתה החלטה מאוד קשה", היא אומרת. "היו לי המון התלבטויות בשנה האחרונה, לאן ללכת, לאן אני ממשיכה. מצד אחד, אשכול זה מקום מאוד מאתגר; מצד שני, המלחמה האחרונה גרמה לי לרצות להמשיך הלאה, לחוות דברים אחרים. אלה היה חודשיים אינטנסיביים בטירוף. באיזשהו מקום מחקתי את עצמי".

למה זה קרה?

"ברמה האישית שילמתי מחיר מבחינת הזוגיות, שאין לי. אתה עובד בצורה כל כך אינטנסיבית שאין לך זמן לשום דבר אחר. אתה נכנס לאיזושהי דריכות ולא יכול להיות פנוי רגשית"

"אף פעם לא שאלתי את עצמי למה אני צריכה את זה. ראיתי בזה שליחות. כשאתה עוזר לאנשים, ואתה יודע שאתה נותן להם תחושת ביטחון בתוך הכאוס הזה, אתה מסתכל על הדברים אחרת. היה ברור לי למה אני צריכה להיות שם, מה הערך שלי בתוך כל המעגל הזה. זה הבית שלי".

בזמן המבצע היא מיעטה להתראיין (ראו מימין הופעה שלה ב"תיק תקשורת"), וזו הסיבה שהפנים שלה אינם מוכרים לקהל הרחב. "אני רגילה להיות מאחורי הקלעים, וטוב לי עם זה", היא מסבירה. עכשיו, חודשיים אחרי "צוק איתן", היא מוכנה להיחשף קצת יותר. התקופה כבר הרבה יותר רגועה. הטלפון לא מצלצל כל דקה. היא יכולה לנשום.

"הלחצים מהתקשורת בזמן מלחמה הם משהו שאי אפשר לתאר", מספרת מינקר. "מדובר בעשרות פניות בשעה. הייתי עושה שיחה, מנתקת ורואה שיש לי חמש שיחות ממתינות, ואני לא יכולה לחזור לכולן. עבדתי עם עשרות עיתונאים: כתבים בדרום, כתבים צבאיים ועיתונאים זרים".

איך התנהלת מול הלחצים האלה?

"צריך להבין את האינטרסים של התקשורת. היא מחפשת שלושה דברים מרכזיים: את הסיפור האישי, את הסיפור של האירוע עצמו ואת התחושות ביישוב אחר כך. התפקיד שלי הוא לשלוט בסיטואציה ולשמור על האנשים. אם יש אדם שהתקשורת רוצה לראיין אבל הוא לא כל כך בעניין, מוצאים אדם אחר. חייבים לתת לתקשורת מענה הולם, אבל עדיין לשמור על האינטרסים שלך".

מה הזיכרון הכי בולט שלך מ"צוק איתן"?

"היום שבו היה ניסיון חדירה דרך המנהרה בסופה. זה התחיל בארבע וחצי לפנות בוקר, כשקיבלתי הודעה במירס שאני צריכה לבוא לחמ"ל. בדרך קיבלתי יותר פרטים על האירוע. הייתה הנחיה לתושבים להסתגר בבתים. בהתחלה לא היה ברור מה קורה: אם זיהו מחבלים, אם יש עוד מנהרות. בחוץ היו פיצוצים מטורפים של התותחנים. כל התושבים ישנו בשעה הזו, ומי שלא ישן, הסתגר בבית. התחלנו לתפעל את האירוע והודענו לתקשורת מה קורה. היום הזה הסתיים בעשר בלילה.

"זאת הייתה סיטואציה קשה, אבל אני חייבת להגיד שבמבצעים קודמים היה לי יותר קשה. ב'עופרת יצוקה' לא הייתי מספיק בטוחה בעצמי, וההתנהלות שלי מול התקשורת הייתה מאוד אינטנסיבית. זה היה טירוף: שלושה שבועות בלי שינה. עם הזמן בניתי מערך של דוברים ביישובים, והיום בכל יישוב יש דובר שאני מפעילה במקרה הצורך.

"כשיש לך מערך כזה, אתה יכול לעצור לרגע לפעמים ולשאול את עצמך מה אתה רוצה להוביל, איך צריך לנהל את הסיטואציה. למדתי שלא על כל דבר אני צריכה לתת מענה: שלפעמים אני לא יכולה לעזור לתקשורת, וזה בסדר. למדתי גם לא לצאת לאירועים כמעט. ב'עופרת יצוקה' יצאתי כמעט לכל אירוע מתוך הבנה שאני מסכנת את עצמי, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני לא כתבת ולא צלמת וגם אין לי אפשרות להציל חיים, אז מותר לי להישאר במשרד".

האירוע שטילטל אותה

מינקר נולדה בקיבוץ ניר יצחק שבנגב והעבירה שם את כל חייה. בצבא שירתה כסמלת מבצעים במודיעין ולאחר מכן למדה תקשורת במכללת ספיר. בהמשך עבדה במשרד יחסי ציבור ואחר כך קיבלה את התפקיד שממנו היא נפרדת כעת. במהלך שבע שנותיה כדוברת המועצה, נחשפה לאסונות רבים, אבל הטרגדיה של חייה נפלה עליה מחוץ לעבודה: זוהי נפילתו של אחיה עידן, לוחם בנח"ל, באסון המסוקים ב-1997.

"זה בהחלט היה אירוע מטלטל שהשפיע עליי מאוד מהרבה בחינות, והוא עדיין משפיע", היא אומרת. "זה משנה אותך. התמודדות עם אובדן משנה לגמרי את התא המשפחתי ואת מערכות היחסים שלך עם אנשים".

זה השפיע עלייך גם בעבודה?

"כן, בכך שידעתי איך לעזור למשפחות שנפגעו - לאנשים שחוו מוות או שנפגע להם הבית. ידעתי איך להתייחס אליהם בסיטואציה הכל כך לא טבעית הזו, לנהוג בהם ברגישות ובעדינות".

אחד האסונות שאיתם התמודדה במבצע האחרון היה מותו של דניאל טרגרמן בן הארבע מפצצת מרגמה בקיבוץ נחל עוז. מכיוון שהיא הכירה את המשפחה באופן אישי, היא התנהלה מולה לא רק כדוברת. "את גילה, אמו של דניאל, הכרתי במשרד יחסי הציבור שבו עבדתי, והפכנו להיות חברות מאוד טובות. ברגע שקרה האסון לא תפקדתי יותר כדוברת המועצה. הנחתי את המפתחות. הייתי כולי בשביל גילה. גם עזרתי לה בנושא התקשורתי. בהתחלה המשפחה לא רצתה להתראיין, אבל ברגע שגילה נתנה ראיון אחד לרדיו, נפרץ הסכר, והתקשורת לחצה על עוד ועוד ראיונות. אני הייתי שם לצידה כל הזמן".

"יש ערוצים שמסקרים את הדרום רק כשיש מלחמה,רצח או אונס. זה עצוב.אפשר לסקר פתיחות של מסעדות בדרום ולא רק במרכז.ככה המדינה מתייחסת לפריפריה. ההתמקדות היא במרכז"

היום אומרת מינקר שהאירוע הזה שימש זרז להחלטתה לעזוב את התפקיד. "במהלך השבעה החלטתי שזה הסוף, שהגיע הזמן להמשיך הלאה. עברתי מספיק מלחמות ומספיק אסונות".

ביצעת תפקיד שגובה מחיר אישי כבד. יש לך חרטות?

"אף לא אחת. זה כמו לשמור על הילדים שלך והמשפחה שלך. אתה לא שואל למה אתה עושה את זה: אתה פשוט עושה כי צריכים אותך. ברמה האישית שילמתי מחיר מבחינת הזוגיות, שאין לי. אתה עובד בצורה כל כך אינטנסיבית שאין לך זמן לשום דבר אחר. אתה נכנס לאיזושהי דריכות ולא יכול להיות פנוי רגשית".

המועצה היא הילד שלי

לדעתה, בשבע השנים האחרונות הצליחה לשפר את דימויה של המועצה האזורית. "מבחינתי עשינו שינוי מאוד משמעותי בתדמית של אשכול", היא אומרת. "מה שהיה חשוב לנו זה שאנשים יתחברו לקהילתיות שלנו, למשפחתיות. זאת הייתה המטרה. כשאדם בא אליי ואומר לי אחרי המבצע שהוא מרגיש חלק ממשפחה, זה אומר הכול".

ועדיין, עם כל האהדה, התקשורת מסקרת את האזור שלכם בעיקר בנסיבות ביטחוניות. נוח לך עם זה?

"יש ערוצים שבאופן ברור לא מסקרים את הדרום חוץ מאשר כשיש מלחמה, רצח או אונס. זה עצוב. אני חושבת שאפשר לסקר פתיחות של מסעדות בדרום ולא רק במרכז. יש אייטמים שמראש אני לא מעבירה כי אני יודעת שהם לא ייכנסו. ככה המדינה מתייחסת לפריפריה. ההתמקדות היא במרכז.

"אבל דווקא בגלל המצב הביטחוני, יותר קל לנו להכניס אייטמים חיוביים. פסטיבל דרום אדום, למשל, הוא אחד הפסטיבלים הכי מתוקשרים בארץ, שמאות אלפי אנשים מגיעים אליו כל שנה, אני חושבת שהוא זכה לכזה סיקור בגלל שהוא מתקיים באזור בעייתי מבחינה ביטחונית".

מינקר עדיין לא החליטה לאן מועדות פניה. "בסוף נובמבר אני אמורה לעזוב את התפקיד, ועוד לא ברור לי לאן. מה שכן ברור לי זה שאני חייבת לקחת קצת חופש. בינתיים, זה מוזר לי. קשה לי לדמיין מצב שיהיה איזשהו אירוע ואני לא אדע מה קורה. בסופו של דבר, המועצה הזאת היא הילד שלי, ואני רוצה שהוא יגדל כמו שצריך. זאת אחריות מאוד גדולה. אני גרה שם. זה הבית שלי. המועצה, הדרום, תמיד יהיו חלק ממני".

_________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: