אוסטן. אלמלא התמיכה של אחיה הייתה אולי סובלת מחרפת רעב
אוסטן. אלמלא התמיכה של אחיה הייתה אולי סובלת מחרפת רעב

ג'יין אוסטן, סופרת בריטית, נולדה ב-1775 ומתה ביולי 1817 - כנראה ממחלת אדיסון או משחפת

סוף המאה ה-18. המפשייר, אנגליה. בית אבן אדום, המוקף כרי דשא. ג'יין אוסטן יושבת בטרקלין, ליד שולחן קטן מעץ מהגוני, וכותבת בקולמוס, על דפים קטנים די הצורך, שאותם תוכל להסתיר בקלות ובמהירות.הבית מצוי בתחומי אחוזה השייכת לאחיה. הוא עצמו גר במבנה הראשי גדול הממדים, שנבנה לפני מאות שנים. אלמלא הזמין לשם את ג'יין, את אחותם ואת אמם, היו שלוש הנשים סובלות מחרפת רעב, שכן אבי המשפחה מת, והן נותרו חסרות כל. בזכות התמיכה שהן מקבלות, השלוש חיות בהתאם למעמד האצולה הזעירה שאליו הן משתייכות: מנגנות, משתתפות בנשפי ריקודים, מעסיקות את עצמן בעבודה למען העניים, מלמדות ילדים לקרוא ולכתוב.

ג'יין שקועה רוב הזמן בכתיבה. כדי להיכנס לחדר שלה, יש לדחוף דלת נעה שציריה חורקים. משרתים מסתובבים בכל מקום, אורחים באים לביקור. בכל פעם שהדלת נפתחת, ממהרת הסופרת הצעירה להכניס את הדפים למגירה שבשולחן או לכסות אותם בדף. היא עומדת על כך שלא יתקנו את הדלת: החריקה מתריעה בפניה שמישהו מתקרב, ומאפשרת לה למהר ולהסתיר את מעשיה. אסור לאף אחד, חוץ מאשר לבני משפחתה הקרובים ביותר, לדעת במה היא עוסקת. איש אינו יודע שהיא סופרת. על ספריה היא חותמת "מאת: גבירה".

"תבונה ורגישות". האחיינית חשבה שזה זבל
"תבונה ורגישות". האחיינית חשבה שזה זבל

פעם אחת, זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, "תבונה ורגישות" (1811), יצא לאור, הגיעה לספריית השאלה יחד עם אחת מאחייניותיה. הנערה, שלא העלתה על דעתה שהסופרת עומדת לצידה, נטלה לידה את הספר והעירה: "לפי השם שלו, אני בטוחה שזה זבל". אוסטן, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה. הספר דווקא זכה לביקורות אוהדות, והיא הרוויחה עליו 140 ליש"ט. את ספרה השני, "גאווה ודעה קדומה" (1813), שאותו כינתה "הילד היקר שלי", מכרה למו"ל תמורת סכום צנוע של 110 ליש"ט, ואחריו לא קיבלה שום תשלום נוסף. היא העדיפה ללכת על בטוח ולקבל את כספה מראש, ועשתה טעות גדולה.

אכן, גאווה רבה

קשה לא לתהות מה הייתה מרגישה אילו ידעה שב-2009 יעמוד למכירה פומבית עותק אחד מהמהדורה הראשונה של הספר במחיר התחלתי של 65 אלף ליש"ט; ש-200 שנה אחרי צאתו יימכרו כל שנה 110 אלף עותקים ממנו; שהספר יהיה זמין ב-130 מהדורות שונות, בעשרות שפות; שילמדו אותו באוניברסיטאות ובבתי ספר; שיכתבו עליו ויחקרו אותו.

לא פחות מסקרן לדעת מה הייתה חושבת על העיבודים הרבים שעשו לספר – סרטי הקולנוע, שש סדרות הטלוויזיה, הראשונה ב-1936, האחרונה כעבור 50 שנה – ואיך הייתה מגיבה אילו ידעה שהדמויות שבראה - מר דארסי היהיר והמושך, גברת בנט הפטפטנית והוולגרית, הכומר וויליאם קולינס הנפוח, אליזבט החכמה והאצילית - יהיו מוכרים לאנשים כה רבים ברחבי העולם במשך דורות.

ג'יין אוסטן מתה בגיל 41 בלבד, אחרי שפירסמה שישה רומנים ועוד קבצי סיפורים ושירים. השמועות שהיא סופרת החלו להתפשט ארבע שנים לפני מותה. במכתב מ-1813 כתבה שאחיה הנרי שמע בסקוטלנד שבחים על "גאווה ודעה קדומה" – "ומה הוא עשה, מרוב אהבה ויהירות של אח, אם לא למהר ולספר מי כתבה את הספר?"

אכן, הגאווה רבה.

"גאווה ודעה קדומה". הרוויחה עליו 110 ליש"ט בלבד
"גאווה ודעה קדומה". הרוויחה עליו 110 ליש"ט בלבד