הדרה לוין ארדי, מחלוצות סצינת מוזיקת האינדי בארץ, מקדישה את חייה בשנים האחרונות למשרה מלאה אחת: להיות חופשייה. היא כותבת לעצמה, מלחינה את עצמה, מפיקה את עצמה. שנתיים חלפו מאז השתחררה מחברת התקליטים עננה ושבה לעצמאותה, ומאז היא מופיעה בכל במה, כותבת בלי מנוחה, והאלבום ה-13 שלה כבר נכנס לתנור – הישג מרשים בשביל מי שנכנסה לעסקי המוזיקה בגיל 37.

>> לעוד כתבות על אנשים מעוררי השראה, לחצו כאן

"מקור הנביעה האמנותית שלי לא בדיוק ידוע לי", היא אומרת. "כמו שאמר לאונרד כהן: 'אם הייתי יודע מאיפה באים השירים, הייתי הולך לשם הרבה יותר'. זה מה שאני עושה. זה מה שאני יודעת. אלה הם חיי, לכתוב שירים".

זה גובה ממך מחיר?

"כנראה שכן. אני לא מקשיבה למוזיקה כמו פעם, ופחות נהנית ממנה. כשאתה בתוך התעשייה, אתה מפסיק להקשיב למוזיקה וליהנות ממנה בצורה בתולית. אתה מקשיב אחרת. בתקופה מסוימת אתה כבר לא יודע אם אתה אוהב שיר מסוים או לא. אתה רק שואל את עצמך כמה, למה, מי, איך ולמה. לוקח זמן לחזור להתאזן בחזרה וללמוד מחדש להתענג על מוזיקה.

"אבל האמת, אני נהנית מהשאלות האלה. הפלאות של המוזיקה לא נמצאות רק במוזיקה עצמה, אלא גם בכל המקומות, בהתעסקויות הפנימיות, ובעיקר באנשים שהמוזיקה לקחה אותי אליהם. המוזיקה היא גם הסם וגם סימום המוחין שבך. זה מצב קיומי שהוא קצת מעל פני האדמה. הרגליים על האדמה, אבל הלב קצת מעליה, אבל עדיין, לא לגמרי בשמיים. יותר מדי שמיים זה לא בריא".

רק מה שהיא אוהבת

לוין ארדי, ירושלמית בציר 1963, החלה את דרכה האמנותית בשנות ה-80 דווקא בתחום הקולנוע: היא סיימה בהצטיינות לימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, ובגיל 24 כבר ביימה פיצ'ר ראשון. בשנות ה-90 פעלה בעיקר כבמאית דוקומנטרית; בשנות ה-2000 גילתה את המוזיקה; ועכשיו, בראשית העשור השני של המאה ה-21, היא הופכת לסופרת: באפריל הקרוב עתיד לצאת ספר הביכורים שלה, "ליקוי מאורות", שכתב היד שלו זכה בדצמבר האחרון בפרס סמיט לעידוד היצירה העברית.

הספר מגולל את עולמו הטעון של יונתן, מוזיקאי רוק מתבגר, ועוקב אחר מערכת היחסים שלו עם דיוויד, בן זוגו הצעיר, ועם דניאל, אהובו-יריבו המיתולוגי. "את הדראפט הראשון כתבתי בשלושה חודשים בערך", אומרת לוין ארדי, "אבל מאז עברו שש שנים והספר עבר הרבה גלגולים. רוב הזמן בעיקר גנזתי אותו. אבל מדי פעם הוצאתי אותו מהגנזכים, הצצתי, עדכנתי, והחזרתי אותו מהר למגירה. עכשיו הוא עומד לצאת לאור.

"זה סוג של יומן שמתאר בגוף ראשון את חייו ואהבותיו של אמן הומו מתבגר, ויחסיו עם התעשייה, עם העשייה שלו, ועם המקום הזה שבו אנחנו חיים ויוצרים. אני מקווה שהוא גם מצחיק. ולא, לא אני הוא האיש".

בכל זאת, כמו גיבור ספרה, גם היא מרגישה על בשרה את המקום הקשה הזה שבו אנו חיים ויוצרים. "אני עובדת מאוד קשה, עושה פרוטות, אבל עושה רק מה שאני אוהבת. אני מרוויחה מעט, אבל יש בי דברים שבוער לי לומר, ואני רוצה לומר אותם בדרכי, גם אם יש לזה מחיר. אני חיה ומתנהלת בצניעות. אני מסוגלת ללכת באותו ג'ינס להופעות ולפתיחות, ואחרי זה גם ללכת לישון בו. אין לי את הצורך להשתכשך במותגים או ביוקרנות. אני אוהבת את החיים, ואשמח לשתות יין טוב, אבל לרוב אסתפק ביינות זולים. תראה, אני באמת 'א בייסיק קיינד אוף גירל'".

פתאום צצה האמביציה

מי שנחשבת היום לבכירת היוצרות בסצנת האינדי הישראלית מספרת שנקלעה למוזיקה משומקום. "בגיל 37, בלי שום ידע או הכנה, התחלתי ברגע אחד לעשות מוזיקה", היא מספרת. "לא ידעתי מה זה הדבר הזה, לנגן או לשיר, אבל דווקא שם מצאתי את מקומי הטבעי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בבית יותר מאשר בכל מקום אחר. זו גם הייתה הפעם הראשונה שצצו בי תחושות כמו אמביציה, תחרותיות וקנאת יוצרים. המוזיקה בהחלט שינתה את חיי מהבחינה הזאת".

מה שקרה מיד לאחר מכן, באחד הימים של שנת 2000, נחשב למפץ הגדול של המוזיקה הנשית העצמאית בארץ. "לא ידעתי לא לנגן, לא לשיר, לא כלום, ולא היה לי כסף למפיק ולהקלטות, אז יום אחד פשוט נכנסתי לאולפן, ומהבוקר עד הערב הקלטתי 18 שירים. אני לא יודעת איך עשיתי את זה. אפילו אקורדים לא ידעתי אז. ככה הוצאתי את האלבום הראשון שלי, שזכה להייפ מטורף. תוך שנה וחצי הוצאתי עוד שלושה אלבומים, כל אחד בן 20 שירים. הכל הוקלט מיד. בקלות. בפשטות. לבד. זו הייתה מהות העצמאות, בדרך, בחשיבה, בתוכן.

"ואז פנו אליי כל חברות התקליטים, שעד אז לא הבינו מה אני רוצה מהן בכלל, וכבר בפגישות הראשונות הבנתי שהדיבור שלהן מאוד עתיק לזמנו. אבל אחרי שהוצאתי את האלבומים לבד, דלתות נפתחו, וכשהן נפתחו, נכנסתי בשמחה, אם כי בגמלוניות מסוימת. אני תמיד מרגישה זרה לכללי המשחק, מרגישה תמיד קצת לא נוח. אבל זה בסדר, אני אוהבת את זה. זה מקור חומר טוב לקומדיה מוצלחת".

מאז היא הוציאה 12 אלבומי אולפן ושני מיני אלבומים, הוזמנה לשיתופי פעולה מרשימים בחו"ל, בין השאר עם המפיק הסקוטי קאמרון (אואזיס, טראביס, טורי איימוס), וכיכבה בפסטיבלים יוקרתיים באירופה. לאחרונה השתתפה גם בפרויקט יוקרתי בישראל – דיסק המחווה "שרות חוה אלברשטיין", שבו חידשה את השיר "כמעט שנתיים". היו לה שיתופי פעולה עם ירמי קפלן, שלומי שבן, רונה קינן, דן תורן ועוד, אבל יותר מכולם היה זה בנה היחיד, אדם (במלרע), בן 25, שקלט את ליבה המוזיקלי והפיק כמה משיריה המצליחים ביותר.

"אדם הוא החבר הכי טוב שלי, באמת ובתמים. המשפחה הגרעינית שלנו מאוד קטנה. זה רק אני והוא. הוא באמת השראה גדולה בשבילי. מאז שהיה ילד נתתי בו אמון של גדולים, אמון אמת, והוא הפך להיות היועץ האמנותי הכי טוב שלי, החבר הכי טוב שלי, שמשדרג ומהדק את הדרך האמנותית שלי. זה אומנם אינטנסיבי ורב סערות כששני יוצרים מסתובבים באותו בית; זה בהחלט מורכב וטעון ואנחנו מרבים לריב, אבל ריבי אמנים וריבי אוהבים. אנחנו לומדים איך לבקר זו את זה ולהישאר בחיים".

בין החלומות למציאות

לוין ארדי היא פרדס של אדם אחד שלא מפסיק להניב (ההופעה הבאה שלה תתקיים ב-30 במארס באוזן בר, תל אביב), מה שמעורר את השאלה איך אחרי קילומטראז' מרשים כל כך היא עדיין לא פרצה לתודעת הרבים. אבל היא לא מתייאשת.

"מה בדיוק אמור לייאש אותי? שאני עדיין לא מלכת אסתר? תעשיית המוזיקה היא מאוד קטנה, מטר על מטר באזור מאוד מסוים בארץ, וכולם נמצאים שם – גם העיתונאים, גם האמנים, גם היחצנים. המלחמה על המשבצת קצת לוחצת, אבל אני לא מבינה בכלל מה זאת המילה הזאת 'מיואשת'.

"כן, יש לי טענות, ויש ימים שאני מותשת אחת לדקה וחצי, אבל טוב לי בעשייה הזאת. אף פעם לא ראיתי את עצמי חסרת מזל. החלומות שלי הם בשמיים, הכי רחוקים שיש, אבל אני ניצבת חזק מאוד על הקרקע. המתח בין מציאות לשאיפות, המאבק הזה, הוא החיים. אלה החיים. זה הכיף. זו המוזיקה. מתוך זה יוצאים הדבר הכי חשובים שיש לי להגיד".

ומה הם?

"הנושאים משתנים כל הזמן. בכל רגע משהו אחר יכול להתסיס אותי, אבל מה שאני מנסה לומר זה שהבעירה הזאת, המתח הזה, חוסר הנחת של החיים הוא מקור היצירה. ומהבחינה הזאת אני לא יכולה להתייאש מהחיים. להפך, אני רוצה עוד מהחיים האלה. זה המצב הפנימי המאוד בסיסי שלי: כל הזמן רוצה עוד. וטוב לי במלחמותיי".

אמנים רבים טוענים שהם יוצרים קודם כל למען עצמם.

"אם זה נכון, אם עצם היצירה מספק אותם, אז מדובר כנראה בעניין תרפויטי. וכתרפיה, אני בדרך כלל מעדיפה מסז' פיזי. אני לא רואה באמנות תרפיה וממש לא מסתפקת ביצירה עצמה. יצירה שלא יצאה לאור היא תאווה שלא פרצה. אין משמעות למוזיקה שלי אם אני לא משתפת קהל. ולא סתם קהל – אני רוצה כמה שיותר. כתיבה למגירה מספקת אותי רק ברמה של אוננות. בעצם לא, אוננות הרבה יותר טובה.

"במובן זה, אני גם שונאת ג'אמים ביתיים. אני צריכה תכליתיות, מטרה. אני את האמנות שלי עושה כדי לדבר עם הזולת, להשמיע את קולי בפניו, וגם לשמוע את קולו".

וזה שאת לא בפלייליסט של גלגלצ, זה מטריד אותך?

"גלגלצ היא לא חזות הכל אבל היא חזות, וברור שאשמח להיכלל בה כפלטפורמה מאסיבית להשמעות ולקידום הקריירה. אם לא, אז אני ממשיכה בדרכי. זה ממש לא מרסק אותי. יש אולי גרגר אכזבה. גלגלצ זו פלטפורמה אחת ומסוימת, אמנם חשובה, אבל עדיין אחת ומסוימת. כשהם יבחרו בי, אני מאוד אשמח, וכשלא, אני רק טיפ טיפה אתעצב".

תמשיכי לפעול בשוליים?

"זה קומון סנס. אם אין לך 100 אלף שקל לייצר אלבום, אז אין לך, זו מציאות. ואם אתה עדיין חייב לייצר ולהוציא את המוזיקה לאור, אז אתה תמצא את הדרך. תקרא לזה אינדי, תקרא לזה שוליים, אבל בעצם זה כמו אדם רעב. אם אין עוגות, אוכלים לחם. אני כאילו מרי אנטואנט, רק בהפוכה".

___________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

  • הכירו את הנווד שרוצה להציל את העולם