ב', צעירה מאריתריאה, מתגוררת בדירת חדר ליד התחנה המרכזית בתל אביב עם בן זוגה ויחד עם זוג נוסף. מהקומה השלישית בבניין המתקלף הזה, שבטח 50 שנה עומד שם בלי שיפוץ אחד סימלי, הם יכולים לראות, ממש בקצה האופק, את גן לוינסקי. עשרות פליטים מצטופפים שם מדי יום ולילה, מחליפים רשמים, מחפשים עבודה או סתם מקום להניח בו את הראש. נשים-פליטות שמשתחררות מכלא סהרונים, ביתן הראשון בישראל לאחר ההברחה דרך מצרים, לעיתים נאלצות לבלות שם לילה או שניים לפני שהן מוצאות קורת גג – וגם את זו, ברוב המקרים, הן יחלקו עם עוד כמה וכמה אנשים. רובם גברים.
ב', למזלה, לא נאלצה לעבור בדרך הזו. אמנם במהלך המסע לישראל היא עוכבה בלפחות שלושה בתי מעצר באפריקה - אך כשהשתחררה מהכלא אליו הוכנסה עם ההגעה לישראל, היא הצליחה לאתר כאן את אהוב ליבה עוד מימי התיכון והוא עזר לה להתמקם עד שמצאה עבודה בניקיון. שנה אחר כך נכנסה להריון. את הילד שלה היא תלד בבניין הזה, שבערבים זונות וסרסורים מעטרים את כניסתו ובימים קירותיו לא מצליחים לשמור על עוביים ולהסוות את הקולות המסתוריים שבוקעים מן הדירות השכנות. כשהצירים יגברו היא תעשה את דרכה לבית החולים, תעוכב בכניסה ותתבקש לשלם ואחר כך תגיע עם המיון להסדר הצפוי על תשלום במועד עתידי לא ידוע כלשהו. בחדר הלידה לא ידברו איתה בשפתה והאיום הזה, שמא עוד כסף יגבה או שלא תקבל טיפול כלל - תמיד יהיה שם.
לא יודעת להיות אמא
"כשהתחלתי להתנדב במקלט בדרום תל אביב התבקשתי ללוות אישה אריתראית לבית החולים, ללידה", מספרת אביטל בנאי, 31, תל אביבית שעומדת היום כמעט לבד בראש ארגון "הגר ומרים", שעוזר במיוחד לפליטות בהריון. "היולדת היתה בחורה בת 20, בחודש השישי. כשהגענו לבית החולים ידיד שלה, שדיבר אנגלית, אמר לי 'אביטל, את חייבת לעזור לה. האישה הזו לא יודעת שום דבר על איך להיות בהריון, איך להיות אמא. ואז הבנתי. וואו, באפריקה, באריתריאה, סודן, הנשים בדרך כלל נמצאות ביחד. האמא עוזרת לבת כשהיא בהריון, הדודות יושבות מסביב. כשאת מגיעה כפליטה בארץ זרה שגם לא מקבלת את הזכות שלך להיות פה, אין לך שום עזרה. אין לך ביטוח, אין לך אמהות, אף אחת מהחברות שלך לא יודעת מה לעשות. הארגונים בישראל שעוזרים לפליטים מתמקדים בעניינים קיומיים – אוכל, בית, עבודה. אבל במקלט בו התנדבתי, היו לפחות חמש נשים בהריון באותה התקופה ולאף אחד לא היה זמן לשים לב לזה".
כמעט כל מי שעוסק בענייני פליטים בתל אביב מכיר את בנאי. בארבע השנים האחרונות היא מקדישה את כל מרצה לעניין, עד כדי ויתור כמעט מוחלט על חייה האישיים, שלא לומר קריירה או משפחה. הארגון, שייסדה בעצמה, מנסה לעזור לנשים פליטות בארץ באמצעות הדרכות, ליווי בטיפולים, עזרה בבירוקרטיה וייעוץ נפשי. "הצעתי לחברה אחרי לידה לבוא איתי לאחת הפגישות עם הנשים כדי לספר על ההריון בחברה שלנו. בסוף המפגש שאלתי אותן, תגידו, זה מעניין אתכן בכלל? מישהי ענתה שזו הפעם הראשונה מאז שנכנסה להריון שהיא בכלל זוכרת שהיא בהריון. עד עכשיו היא רק רצה – אוכל, מים, בית. דברים בסיסיים. אבל יש פה משהו גדול. אני הופכת להיות אמא עכשיו".
גבר עם תינוק במנשא?
תנודות במצבם של הפליטים בישראל משפיעות רבות על ההרכב המשפחתי. בתקופות בהן יש יותר אכיפה כנגד העסקת פליטים, יש גם יותר הפסקות הריון. "יש המון לחץ על הקיום היומיומי מבחינת תעסוקה. מצד שני, הם מאוד מעריכים ואוהבים את הדמוקרטיה הישראלית ובאיזשהו מקום מקנאים, הם רוצים שגם להם זה יהיה ככה. גם אלה שהם פה שנתיים שלוש. כל עוד אין מדיניות ברורה, כולם בלחץ של עוד חודש יעיפו אותנו מפה או שיפתחו את המתקן ליד קציעות וכולנו נעבור לשם, מה יהיה, ומה נעשה. יש גם הרבה משפחות שהשאירו ילדים באריתראה כי פחדו לעשות איתם את המעבר דרך סיני ולקחת את הסיכון של לבלות איתם בכלא. הם מנסים לשלוח להם כסף והמרחק משגע אותם. יש הערכה וקנאה גם כלפי הגברים הישראלים. נשים רואות את הגבר הישראלי בתל אביב הולך עם העגלה או שם את הילד על החזה במנשא. הן מאוד מקנאות".
פער גדול עומד בין הנשים מבקשות המקלט לנשים ישראליות. פער שיוצר דיכוטומיה מאוד גדולה. מצד אחד, החברה המקומית מעודדת נשים להתהלך בחופשיות גדולה יותר ולא להיכנע ללחצי בני הזוג שלהן או מחזריהן – ומצד שני, חיים חסרי זכויות לא מאפשרים לחופש הזה להתממש. "יש פה הרבה חופש מיני שאין באריתראה. זה
מתבטא בהרבה הפסקות היריון", אומרת בנאי. "גברים מכניסים מישהי להריון ואז נעלמים. האישה נשארת לבד, בהריון, תקועה. מאיפה היא תביא לבד את הכסף לגדל את הילד? שם אמנם לגבר יכולות להיות כמה נשים לפעמים. נניח שהוא נשוי והאישה נכנסת להריון, הוא ממשיך הלאה בדרכו, אך האישה עוברת לחיות אצל המשפחה שלו ומקבלת תמיכה גדולה סביב ההריון. פה, הן נשארות לבד".
עניין נוסף הוא היחס הכמותי. כיום 20 אחוז בלבד מהפליטים שמגיעים לארץ הן נשים. "הנשים נמצאות פה במיעוט ולבד, בלי הגיבוי של ההורים והאחים שלהן. הן טרף קל. יש כאלה שעונדות טבעת נישואים רק כדי שלא יטרידו אותן והרבה מהגברים לוחצים עליהן. הפליטה שנרצחה בדרום תל אביב לפני שנה, נרצחה על ידי בחור אריתראי, שחיזר אחריה במשך תקופה ארוכה ורצה להתחתן איתה. היא לא הייתה מעוניינת. היא באה כאישה עצמאית ולא רצתה להיות בקשר וסירבה כמה פעמים. בסוף הוא דקר אותה. הטענה היא שברגע שאנשים מגיעים לפה ולא מוצאים עבודה, מצבם הנפשי מתחיל להדרדר ואז יוצאת מהם גם האלימות. אנחנו יודעים על נשים שירדו לזנות ועל כאלה שסובלות באופן קבוע מאלימות בבית. יש פערים גדולים בין הנשים הפליטות לגברים. לגברים יותר קשה למצוא עבודה כאן, בעוד הנשים מוצאות עבודה בניקיון יותר בקלות. הגברים עדיין לוחצים להביא עוד ילדים, בעוד האישה יודעת במה זה כרוך, כלכלית. אז יוצא שהן גם עובדות וגם מגדלות את הילדים, גם מנהלות את משק הבית וגם מתפרנסות יותר טוב מהגבר. זה משאיר את הגברים בעמדה נחותה".
הבדלי התפיסה מתבטאים גם במכות. "בתרבויות מהן מגיעים רוב הפליטים, נהוג להכות. לפני כמה חודשים שוחחתי עם גבר אריתראי ששאל אותי, 'איך האישה והילד ידעו שאני אוהב אותם אם אני לא אכה אותם?'. זה שינוי תפיסה, כשהם מגיעים לפה והנשים סובלות ממנו. הן מרגישות את ההעצמה הנשית כשהן מגיעות לכאן, רואות את הסביבה הישראלית, מבינות שלגבר אסור להכות אותן. היו כבר כמה נשים שהתקשרו למשטרה להתלונן על בני הזוג שלהן".
איך כל המפגשים האלה משפיעים עליך?
"תראי, מצד אחד זה מעצים כי וואלה, יצרנו פה משהו שעובד. עדיין לא מושלם, אבל עובד וכיף לראות שהאוכלוסיה מקבלת את העזרה שהיא צריכה. מצד שני, זה קשה לאורך זמן. אין לנו גיבוי מהמדינה. אישה פליטה צריכה ללכת לעשות מעקב הריון בשלושה מוקדים שונים, ונשים באות מירושלים ואשקלון ואילת בשביל בדיקה שגרתית. כואב הלב. או אישה שנמצאת תשעה חודשים ברחוב וצריכה לדפוק על דלתות של בתים של אריתראים שיפתחו לה את הדלת כי אין לה מקום..."
עמותת 'בינה' שמול התחנה המרכזית, הסכימה לארח את המפגשים. סטודנטים לרפואה, דולות ועוד כמה אנשים התנדבו לעזור והשיעורים התבצעו באנגלית, באמצעות מתרגמים. "הנשים היו גם מתרגמות אחת לשניה. יש לנו גם מתנדב ישראלי אתיופי, באייה קידנה, שהגיע לכאן לפני חמש שנים ומדבר תיגרינית. הוא נשוי ויש לו שני ילדים ומאיכילוב ומוולופסון מזעיקים אותו כל הזמן לעזור בתרגום לנשים שבדיוק כורעות ללדת ואף אחד מהצוות הרפואי לא מצליח לתקשר איתן".
היום, הצורך הגדול ביותר הוא בעזרה כספית לארגון ובמתנדבות נוספות. "אני פוגשת את הפליטות שפונות אלי בקפה ארומה בתחנה המרכזית כי אין לנו משרד. זה לא בדיוק המקום לדבר על לידות, על הפסקת הריון. זה מגוחך. יש נשים שהן מרפאות בתנועה, אמניות, שפונות אלי ונורא רוצות לעשות פעילות עם הנשים הפליטות ואין לי איפה לעשות את זה. תראי, ברור לי שהמדינה לא תאפשר להם להישאר, אבל ברור גם שחלק מהם ישארו. ובכל מקרה, הם פה לתקופה. הם זקוקים להנחייה. להשאיר אותם מחוץ לתרבות שלנו לא עוזר לאף אחד, לא לנו ולא להם. אנשים מתאבדים, כמה נשים כבר נרצחו. אם אנחנו לא נדאג לעשות את המעבר התרבותי הזה יותר חלק, אז גם הנשים וגם הגברים וגם אנחנו נהיה בצרות".
