באופן מקרי לגמרי ובצירוף שלא תוכנן מראש, לקחנו יפתח ואני חופשה של שלושה ימים בברלין, להיטען, להתמלא, לנפוש. רק אחרי שהזמנו את הכרטיסים הבנו שהשהות שלנו נופלת על ערב יום השואה.
אנחנו מסתובבים באזורים המגוונים כל כך של העיר הזאת, שנושבת בה רוח של פתיחות וקוסמופוליטיות ותחושה שכל הניגודים יכולים לחיות כאן בשלום. אנחנו מחליפים מצבי צבירה בקצב מסחרר. רגע אחד אנחנו בפרוזדורים של דירה קטנה במיטה שבמרכז העיר, כאן פעל בית החרושת לעיוורים של אוטו ויידר, גרמני שהיה לו מפעל לייצור מברשות, בו העסיק פועלים יהודיים, עליהם הגן במהלך המלחמה, תוך שהוא מחביא משפחות שלמות בחלקו האחורי של הבית.
ואז יורדים שוב לרחובות הקטנים, גדושי חנויות עיצוב עכשוויות, בוטיקים, אוכל משובח, אנשים יפים מכל צבע ומוצא, מיניות משוחררת באויר. תחושה של סובלנות לזר ולשונה.
קטעי תמונות וסרטים ארכיוניים של גרמניה הנאצית, חולפים על המרקע בתוך ראשי ואני מנסה להבין איפה כל זה התרחש ואיך זה מתחבר עם המציאות של העיר המדהימה הזאת שבתוכה אני מטיילת.
אבל רק כשאני עומדת באחת החצרות של המוזיאון היהודי, זו שנקראת חצר הגלות. זה תופס אותי. מבפנים. החצר היא ריבוע של עמודי בטון רחבים וגבוהים מאוד, שיוצרים מעין מבוך מסודר של שורות אורך ורוחב.
הרצפה נבנתה בשיפוע של 12 מעלות. מין אלכסון קטן שאתה לא ממש מבחין בו בעיניים, עד שאתה לא דורך עליו.
באוזניות שלי מתנגן קולו של האדריכל דניאל ליבסקינד שבנה את המוזיאון. הוא מספר על הבחירה לבנות את החצר הזאת במין שיפוע סמוי מהעין. "זו התחושה התמידית של מי שברח, של כל אדם שהפך לגולה, שנעקר מחיים קודמים ובטוחים שהיו לו ולעד הוא מחפש לייצב את עצמו במקום אחר".
אני מסתובבת בין העמודים ומרגישה את הרצפה העקומה מתחתיי, תוך רגע קצר אני נתקפת סחרחורת, קושי לייצב את עצמי ולמצוא נקודת אחיזה בטוחה, אני נשטפת דמעות.
שווי משקל, התחושה הכל כך מובנת מאליה הזאת שיש לי בכל רגע, כמו נשימה איך זה מרגיש לאבד את התחושה הזאת, את הוודאות?
אני חושבת על אמא שלי. אני מבינה שזה האופן התמידי שבו היא חייה. במין שיפוע פנימי כזה שהעין לא ממש מבחינה בו.
אמא שלי שהיתה תינוקת שנולדה לתוך מלחמה באירופה. תינוקת שנתלשה על ידי סבתא, בחוכמתה לראות את הנולד. סבתא שלקחה את ששת ילדיה ערב פרוץ המלחמה ונמלטה אתם ברכבות לעבר רוסיה.
אמא, היתה רק בת שנתיים כשהלכה לאיבוד באחת הרכבות ההן והתגלגלה בין בתי יתומים עד שנמצאה על ידי סבתא לקראת סוף המלחמה. אמא שלי היא הסיפור של הניצולים והפליטים.
ההטייה הקבועה הזאת של 12מעלות שאני מרגישה בגוף שלי עכשיו, בגן הפסלים הזה במוזיאון בברלין, מסבירה לי משהו על אמא שלי, על סיפור חייה. מסבירה לי את זה דרך הגוף והדמעות לא מפסיקות לרדת.
אני חושבת על כל הפעמים שבהן כעסתי על יחסה לאוכל, על שאריות המזון מלפני שלושה ימים שאני מוצאת אצלה במקרר כי "אוכל לא זורקים". על הכוננות הפנימית המתמדת שלה לאסון שיביא איתו הרגע הבא, על החרדה האמיתית והעמוקה בפני החיים, שטבועה בה ואותה העבירה אלי באופן מסויים גם בחלב שינקתי.
אמא שלי היא פליטת השואה ההיא. העולם הקשה שאליו נולדה, השתנה מבחוץ. אבל לא בתוכה.במובנים רבים אמא שלי היא סיפור של הצלחה. היא עלתה לארץ בגיל שמונה, עם המשפחה הגרעינית שלה, הוריה וכל אחיה ניצלו בעקבות הבריחה המוקדמת ההיא לרוסיה.
הצעירה בין 6 אחים, אמא החליטה שהיא תהיה צברית במהירות האפשרית, היא לימדה את עצמה מהר מאוד לשנות את המבטא הפולני שסחבה (לצורך כך סגרה עיסקה עם אחת הילדות בכיתה, זו שהיתה ילידת הארץ ולימדה אותה ליישר את הר' המתגלגלת בתמורה לשמלה החגיגית (והיחידה) שהיתה לה.
היא התבגרה, התחתנה, ילדה שתי בנות, התנהגה ונשמעה כמו ישראלית מאז ומעולם, היא השאירה את הגולה מאחוריה, אבל הרצפה מעולם לא חזרה להתיישר עבורה.
את הסיור במוזיאון היהודי אנחנו מסיימים במגדל הזכרון שעיצב האדריכל כאנדרטה לשואה.
זהו חדר צר וגבוה מאוד, קירותיו בטון - בור שחור שבקצה שלו למעלה הושאר חרך קטן.
קולות העיר ברלין נשמעים מתוך חרך זה, עמומים אבל נוכחים. המולת אנשים, מכוניות, חיים שוקקים של עיר. דרך החרך הקטן נכנס אור, שביב של תקוה ואמונה.
זו אינה הצלחה של יום חולין. זו ההצלחה הגדולה ביותר של הרוח האנושית. להמשיך להאמין, ולקוות, ולראות אור גם מתוך הבור. אני מצלמת את החרך הזה.
באופן מפתיע ואולי בגלל חוקי הצילום וההשפעה של קרני אור על הצמצם - האור בתמונה נראה כל כך חזק. הרבה יותר מאשר במציאות עצמה.
