חמישה אנשים במכונית, מפלסים דרך בפקקים, נדחסים בתור לקפה ב"תחנת רענון" על כביש 6, ובכל צומת החלטה עומד תמרור - "כאן מתווכחים":
"אני רוצה לאכול במסעדה מזרחית", "אבל אני רוצה פסטה", "למה לנחל? בואו לים", "איכס ים. הבטחתם סנפלינג", "אני רוצה את השיר של אביגיל רוז", "די כבר עם בנצי, שמענו עשרים פעם", "מספיק תכבו, אני רוצה לישון", "אבל אמרנו שמשחקים ב"לנחש", "לא נכון, אני רציתי, כן לא שחור לבן", "די! עכשיו אבא ואמא רוצים קצת לדבר בשקט".
חמש נפשות וכל אחת מהן עולם שלם של רצונות ותשוקות (קוראים לזה חופשה משפחתית, אבל בדרך כלל כשאני חוזרת מאחת כזאת, אני זקוקה לנופש. ורצוי עם עצמי בלבד).
ובכל זאת בטיול הזה, בין ויכוח לפולמוס, היו הרבה רגעים מתוקים ונעימים. רגעים של נס קטן שבהם פתאום זרמנו יחד, במיוחד כשמשהו פתאום מצחיק את כולם או כששיחקנו יחד.
אני נזכרת במשפט מאוד יפה ב"אמריקאית" – Together" a family that plays together, stays"
כל טיול משפחתי שכזה, מהנה ככל שיהיה או עמוס ויכוחים והיגררויות - מעלה בי עכשיו מחשבות על טיבה של האמנות המסובכת הזאת – אמנות החזקת המשפחה. שהרי את המבנה העדין הזה של מולקולה שנקראת משפחה, מרכיבים אטומים בודדים שכל אחד מהם מושך לכיוון שלו.
והחיים במשפחה הם רצף של פשרות, קטנות-גדולות-בינוניות. זאת האמנות האפורה של ההצלחה המשפחתית. זאת בעצם לא הצלחה פשוטה בכלל. כל כך הרבה משפחות מפורקות, לא מתפקדות, עצובות פגשתי לאורך השנים ולעומתן, גם כאלה שמצליחות, משפחות כאלה שבטבורן יש איזה קמין של חום אהבה ושייכוּת שכולם נמשכים אליו.
פסח הוא חג משפחתי, הוא חג שעוסק בסיפור המשפחתי שלנו, במיתוס. הוא חג שמלא בהסבות אל שולחנות ובסיפורים משפחתיים ובזיכרונות הקולקטיביים שלנו כמשפחה גדולה, כעם. את ליל הסדר, גולת הכותרת של החג הזה, אני מוכרחה להודות, שכבר די הרבה שנים, שאני לא ממש אוהבת.
משהו בסתמיות של האירוע הזה שחולף בארמית אוטומטית מעל השולחן, חסר כל משמעות רוחנית עבורי. השילוב של זה עם זרמים תת קרקעיים רגשיים שיש בכל התכנסות משפחתית, וגם החבילה הזאת של "עם מי עושים את הסדר" ההורים שלו, ההורים שלי...
הסדר כמעט משרה עלי דכדוך... לפעמים, מפגש משפחתי שאין בו קירוב לבבות, רק ממחיש בי איזו תחושת בדידות עתיקת יומין. השנה החלטתי, לא עוד. אני יודעת שהמאמץ להפוך משהו למשמעותי עבורי – הוא בסך הכל בידיים שלי ורק את עצמי אני יכולה להאשים בהיעדר העומק שהסדר שלנו לוקה בו.
נזכרתי במנהג משפחתי שהיה נהוג אצל זוג חברים של הורי, שערכו בתום כל סדר, משחק רב משתתפים ונושא פרסים שאותו כינו בשם "שי-צה" ,קיצור של "שי-צנוע" - על שם פרס קטן עטוף בנייר מרשרש, שבו זכית עם השלמה של כל סיבוב במשחק.
זוג החברים ההוא, נראה לי תמיד זוג למופת. הייתה שם יצירתיות משותפת, אהבה וחברות. אבל הסוף שלהם היה נורא. אותה משפחה משחקת דווקא לא משחקת יותר והתפרקה בנסיבות טראגיות ביותר. העדפתי להישאר עם המורשת הנעימה שהשאירו לנו במשחק ה"שי-צה" והודעתי לגיסתי שאצלה התארחנו - השנה אנחנו מכינים משחק.
שתי בנותיי לקחו ממני את המושכות ויחד המצאנו משחק שהפך את הערב למשהו אחר בשבילי, בשבילנו. הכרזנו על תחרות בין המשפחות-הגרעיניות שסביב השולחן. כל משפחה קיבלה משימות אישיות ברוח החג. ביקשנו שיכתבו מהן עשר המכות שמאפיינות כל אחד מהבתים, שאלנו את המבוגרים בכל משפחה מהו זכרון הילדות המשמעותי שלהם (בהשראת ו"הגדת לבנך ביום ההוא"), שלחנו כל משפחה לחבר מילים חדשות ל"אחד מי יודע" בתור ספירת מלאי משפחתית שלהם. ועוד ועוד.
כולם נכנסו לעניינים ושקעו במשחק בהתלהבות, היה מצחיק לשמוע את עשר המכות בבית של חמי וחמותי (שכללו רשימת תלונות על התנהגותו של חמי), היה מרגש לשמוע את סבא רפא, בן ה-90, מתאר את תחושתו כאדם חופשי, 24 שעות ביממה, מאז שעלה לישראל מגרמניה. היה מסקרן ומציצני לשמוע מהן עשר המכות של כל משפחה.
היו שם צחוק, ושיתוף, והיכרות מחודשת עם אנשים שאני מכירה ורואה על בסיס יומיומי והיו גשרים לרגע, שנבנו בין לבבות והיה הרבה "ביחד" והיה מעל לכל – משפחתי.
צילום: איציק שפירא
הצלחת יום חולין של חג הפסח שלי: להצליח להיות משפחה
לבנות בינינו את הגשרים שמחברים, אבל שיהיו עשויים מהחומר הנכון. חומר גמיש מספיק וגם חזק. חומרים של אכפתיות עם "חיה ותן לחיות". של חיבוק ושחרור גם יחד. להצליח להיות חלק ממולקולה שאליה אתה מרגיש שייך ומחוייב, אבל בו בעת גם נאמן לעצמך. אמן...
