צילום: עלמה זהר

4:00

ארבע לפנות בוקר, אנ’לא נרדמת.

זה כבר לילה שלישי שמרכז העצבים במוח שלי מסרב לכבות את עצמו לכמה שעות ולתת לי לישון, לברוח מכאן, לשכוח מהעולם הזה, מהמרוץ שלא נגמר, ממיליארד הפרטים הקטנים המרכיבים את חיי.
המוח שלי מפחד להרפות אפילו לרגע, לשקוע בשינה מתוקה. הוא עובר שוב ושוב על כל הקצוות הלא סגורים שהשארתי אחרי במהלך היום – חשבונות חשמל, שיחות טלפון, אקורדים של שיר, כתבה למוסף, דוד דולק. כמו מחשב שחטף וירוס הוא משחרר פלט אינסופי של ספרות קטנות, סימנים בלתי קריאים, קשקושים.
אני מנסה להלחם בזה, מושכת את השמיכה מעל הראש, מתרגלת נשימות - לנשום מהפה ואז לנשוף מהאף, לאט לאט. משנה תנוחה, מנסה להרפות את הגוף. מדקלמת לעצמי דמיון מודרך - הנה אני על חוף ים, שמש נצחית, רוח קלה. אבל אל תוך הפסטורליה הזאת חודר עד מהרה התקתוק המוכר, כמו ביט של טראנס שמגיע מרחוק ואז הולך ומתגבר. מחשבות טורדניות, כפייתיות, מחזירות אותי אל אותו ייאוש.
היום הבא סוגר עלי בצעדי ענק. בחוץ כבר קורא התרנגול של השכנים. ברוך אתה ה’ שנתן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה.
והיום הבא מביא איתו צרור של דאגות חדשות והפחד הגדול מכולם – מחר הוא יום של הופעה. אם לא אישן כמה שעות אני פשוט אתמוטט על הבמה.

5:00

בחמש נגמר הלילה, בחוץ וודאי השמש כבר עולה.
אני מתחילה לשנוא את הגוף שישן לצידי במיטה. את הנשימה השלווה, היציבה שלו. את הקלילות שבה הוא מחליק לתוך שינה עמוקה כמעט בכל מצב, על הספה בסלון, על המושב שליד הנהג, על הערסל במרפסת. אלוף העולם בשינה. הוא ישן כל-כך טוב שלקח לו חודשים להבחין שהאישה שהוא מחבק ערה ודרוכה כמו קפיץ.
בפעם הראשונה שבה מצא אותי לפנות בוקר, יושבת במטבח מיואשת וטרוטת עיניים הוא איבחן בלי למצמץ "זאת חרדה".
חרדה?! זו מילה שלא יכולה בשום אופן להתייחס אליי. אני, עלמה זהר, ילדת טבע פראית ומשוחררת שצוחקת בפרצופם של החיים. חרדות זה אביב גפן מותק. לא אני.
אז הוא גורר אותי חזרה למיטה. מעסה לי בעדינות את הגב, כמו שהוא מרדים את ביתו בת השלוש. "תנסי להיזכר מתי זה התחיל" הוא אומר לי "מתי הפסקת לישון בלילה".
ובלי לחשוב התשובה פשוט שם. כל-כך ברורה מאליה שאני לא יודעת איך לא הבחנתי בה עד היום.
זה התחיל ביום שהוצאתי את הסינגל הראשון.

6:00

מה אתה רואה כשאתה קם בבוקר? ברובם אנ’לא מוצא אותה אחת, לא מוצא אותה אחת.

אני מוותרת. קמה בשקט מהמיטה. יוצאת עם קפה למרפסת, יש לי שעתיים של שקט לפני שיתחיל היום. זה זמן יקר, זמן לעצמי, זמן לחשוב.
מתי הפסקתי לישון בלילה? מתי הפכה העבודה שלי לקריירה? מתי התחלתי למדוד את ההתקדמות שלי על ציר בלתי נראה של הישגים, מתי הפכו החיים למלחמת ההתשה? ניצחונות והפסדים בקרבות היומיום הקטנים.
לא תמיד זה היה ככה. פעם הספיק לי סתם לקום בבוקר, לראות אור שמש. לא ניסיתי להגיע לשום מקום מיוחד ואם לא היה לי טוב במקום שבו הייתי פשוט קמתי והמשכתי הלאה. עבדתי כמה שפחות וניגנתי כמה שיותר. אהבתי את מי שהייתי איתו או הייתי עם מי שאהבתי אותו. כתבתי אז שיר שמתחיל במשפט – החיים הם סיפור בלי פואנטה שסופו פתאומי ומוחלט. לא שלחתי את השיר הזה לרדיו. אף אחד לא כתב עליו ביקורת, הוא לא עלה לוועדת פלייליסט. שרתי אותו לעצמי כמה פעמים והמשכתי הלאה. שירים לא היו אז המטרה, הם היו רק האמצעי. המטרה היתה החיים עצמם.

7:00

שלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה
כמה עוד אוכל למשוך ככה. שלושה ימים, לפעמים ארבעה וחמישה בלי מנוחה. "את חיבת לקחת כדור" הוא אומר לי. מה הסיפור הגדול? כולם היום על כדורים. כדורים נגד חרדה, כדורים נגד דיכאון, כדורי שינה. כדורי הרגעה. כדורים כמו שקט בקופסא מארץ רחוקה.
אבל אני לא רוצה כדור. לא רוצה לטשטש. רוצה את השקט האמיתי שהיה לי פעם. זה שבא מביטחון, משלווה, משמחת הדברים הפשוטים. שקט של אנשים שמאמינים באלוהים, שמרגישים שיש סדר בעולם ויש מי שמנהל אותו. שקט שמגיע מתפיסה נכונה של זמן ומרחב, של פנימי וחיצוני, של מה חשוב ולא חשוב.
אבל מאיפה להתחיל? העולם התמלא מטפלים ושיטות, אפשר פסיכואנליזה או שיטת גרינברג או דיקור סיני או רבי נחמן או קואוצ’ינג. נדמה כאילו העולם כולו יצא מבלאנס וכולם מתרוצצים ממטפל למטפל בניסיון להשיב לעצמם את שיווי המשקל.

8:00

יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד. זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר.
שמש עדינה של חורף שוטפת את הגינה. הילדות של השכן חולפות על פניי בדרכן לבית הספר, לבושות בוורוד וסגול. לשבריר שנייה אני מצליחה פתאום לראות צלול. ברגע נדיר של בהירות אני מתבוננת על עצמי מגובה רב, ממעוף הציפור. רואה את דמותי הקטנה, המודאגת, יושבת על קצה המרפסת. לכי לישון, עלמה זהר, העולם ימשיך להסתובב גם בלעדייך.
אני זוחלת חזרה למיטה, נדחקת בין זרועותיו הרדומות. דקה לפני שהשעון המעורר יצלצל שמונה אני נרדמת סופסוף וישנה שנת ישרים.