"כל עוד אני יכול לדבר, כל עוד הזיכרון שלי איתי, חשוב לי שישמעו אותי. אני רוצה שבני נוער יידעו הכול, את כל הסיפורים". כך פותח דוד זלץ את השיחה איתו. זלץ, בן 86, הוא אדם די בודד בחיי היום-יום. יחד עם אשתו המנוחה חיה ז"ל, שנפטרה לפני כעשור, הקים משפחה לתפארת, אבל הילדים, הנכדים והנינים שלו גרים כיום רחוק מעיר מגוריו גבעתיים. מדי פעם מגיעים לבקר אותו מתנדבים של הקרן לרווחת נפגעי השואה; לפעמים מגיעה גם ידידה ותיקה, אלמנה של חבר; אבל רוב הזמן הוא לבד – רק הוא והזיכרונות, רק הוא והסיפורים הקשים.
זלץ רוצה ויכול לספר אותם. למרות גילו המתקדם, הוא עדיין זוכר היטב כל פרט ופרט, כל שלב ושלב. הוא מספר הכול; הוא רק לא מבין למה כל כך מעטים הם האנשים שרוצים לשמוע.
דוד זלץ משחזר את קורותיו במלחמה ומדליק משואה בטקס ביד ושם
המלאך הראשון שלי
"נולדתי בברלין ב-1929", הוא מספר. "ב-1939, כשהייתי בן עשר, נעצר אבי והוצא להורג בירייה. אמי נאלצה לעבוד בכפייה במפעל סימנס למוצרי חשמל, ואני הייתי מחכה לה בבית כל יום. ההוראה שקיבלתי הייתה שאני צריך להתחבא כשיש דפיקות בדלת ואני לבד בבית. באחד מערבי ינואר 1942, כשהייתי בן 13, אמא לא חזרה הביתה. צלצלתי לסימנס ואמרו שהיא עזבה כרגיל. חיכיתי לה עד אור הבוקר, והיא לא הגיעה. בבוקר עברתי בין כל בתי החולים בברלין – הלכתי ברגל, כי ליהודים אסור היה להשתמש בתחבורה הציבורית – אבל לא מצאתי אותה. נשארתי לבד בבית, וכל פעם שבאו מהגסטפו, התחבאתי. כעבור כמה ימים הגיעה חברה של אמי וסיפרה לי שאמי חוששת לגורלה ולגורלי, והציעה לי להצטרף אליה. החלטתי ללכת אליה. ארזתי חבילה בשביל אמא ובשבילי, ובנוסף, על מנת לחסוך מקום, לבשתי שכבות של בגדים להעביר לאמא".
במשך כשעתיים הוא התהלך לבוש בבגדי נשים, שכבות-שכבות, עד שהגיע למשרדי הגסטפו בעיר, שם חשב למצוא את אמו. אבל היא לא הייתה שם, וגם לא החברה. אחרי שהיכו אותו נמרצות, ואף הותירו צלקות שניתן לראות אותן עד היום, הוכנס לצינוק למספר ימים. בגדיה של אמו שהיו על גופו הצילו אותו מהקור העז. כעבור ימים אחדים נשלח למחנה ריכוז, שם גילה שאמו כבר נשלחה מזרחה, לשטחיה הכבושים של פולין, לאושוויץ. לא עברו כמה ימים, וגם הוא נשלח למחנה המוות.
"למעשה, אני התנדבתי להישלח לאושוויץ. את אמא כבר לא ראיתי יותר. כשהגעתי למחנה, אחרי נסיעה ארוכה ברכבת, בחוסר ידיעה, פחד וקור, ראיתי את התורים הארוכים של המיון והבנתי שעדיף לי להיות עם הגברים ולא עם הילדים והזקנים. כשהגיע תורי, אמרתי שאני בן 17 על אף שהייתי בן 13, ושאני חשמלאי. כך עברתי הלאה, נשארתי בחיים וזכיתי להיות האדם הצעיר ביותר באושוויץ".
את תהליך הקליטה המשפיל והאכזרי, שכלל קיעקוע מספר על הזרוע, עבר בדמעות. בעודו בוכה עירום במקלחת הקרה, ניגש אליו אחד האסירים - איריש מרקוביץ, לימים שר בכיר בברית המועצות. "קודם כל הוא אמר לי שאסור לי לספר לאף אחד את גילי האמיתי. שנית, הוא הבטיח שידאג לי, ובאמת כך עשה. הוא היה המלאך הראשון שלי. בלעדיו לא הייתי שורד".
בית ההבראה של הנאצים
השנה היא 1942, רעיון הפתרון הסופי רק בראשיתו. תעשיית ההשמדה של אושוויץ עדיין בתהליכי התארגנות והקמה. זלץ עובר מעבודה לעבודה. באחת ההזדמנויות מציע לו מרקוביץ להצטרף לפלוגה של טייחים, והוא נענה להצעה.
"זה היה בידור אמיתי. לא ידעתי כלום על עבודת הטייחים, והטיח פשוט לא נדבק לקיר. השעות עברו להן, הרצפה התמלאה בטיח מבוזבז, אבל הקיר נשאר ריק. בסוף הגיע מפקח העבודה והתחיל להכות אותנו עד שאחד המפקדים של האס-אס בא ואמר: 'רק לי מותר להכות את היהודים שלי! אלה היהודים שלי!' הוא שלח אותנו למרפאה, שם פגשתי את המלאך השני שלי - היינץ קובלסקי, שהיה אחר כך יו"ר קהילת יהודי ברלין. הוא היה החייט של מפקד המחנה, והייתה לו אפשרות לאכול במגורים של אנשי האס-אס. אמנם, אסור היה לו לקחת אוכל לשאר האסירים, אבל איכשהו הוא תמיד היה דואג להעביר לי משהו. כך שרדתי".
בתחילת 1945, כשהרוסים כבשו את פולין, יצא זלץ בן ה-16 למה שנרשם בהיסטוריה כ"צעדת המוות" מאושוויץ לעיר וודז'יסלאב, שבה ריכזו הגרמנים את היהודים שנשארו בחיים. הקור היה עז, ורבים מאלה ששרדו את מחנה ההשמדה לא עמדו בהליכה הממושכת. התחנה הבאה שלו הייתה ברלין, לשם נסע ברכבת. "בפעם הקודמת, בנסיעה מברלין לאושוויץ, נסענו כמו בהמות, בקרונות עץ. הפעם היינו על משטח פתוח, כמו סחורה. לאט-לאט אנשים החלו למות. לקראת סוף המסע, מי ששרד כבר התכסה בגופות של המתים".
מברלין הוא הועבר למחנה העבודה דורה-מיטלבאו, שבו ריכזו הנאצים יהודים מפולין. "הממונה על המחנה הזה היה סאדיסט. הוא היה תולה, רוצח, אונס ומכה אנשים להנאתו. אושויץ היה מלון חמישה כוכבים לעומת המחנה הזה. לא היו מיטות, לא בתי שימוש ולא מקלחות. הכול קרה על הרצפה הקרה. אני לא יודע כמה זמן הייתי שם, אבל זה נראה לי כמו נצח.
"באחד הימים הגיע האחראי, בחר קבוצת אנשים ושלח אותם למה שהוא קרא 'הבראה'. אני הייתי ביניהם. הכניסו אותנו להאנגר שנבנה כדי להכיל כ-800 איש, אבל הנאצים דחפו אליו כמה אלפי יהודים, תשושים וחולים, ששכבו על הארץ. התכנסנו אחד בתוך השני וחיכינו, אלוהים יודע למה, אלוהים יודע כמה זמן. אני מאמין שהכוונה הייתה להשאיר אותנו כך עד מותנו".
שוקולד אמריקאי, וודקה סובייטית
באחת ההפצצות נפגע המחנה, וזלץ ניצל את ההמולה כדי לברוח. "כשהדלת עפה מההדף של ההפצצה, ראיתי שבחוץ עוברות פלוגות עבודה עם מדי אסירים, אז החלטתי להצטרף אליהן. גם מהשורות האלה הצלחתי להתחמק אחר כך. הסתובבתי קצת, מצאתי משהו לאכול וקצת בגדים זרוקים, ראיתי שבמגדל השמירה אין חיילים ושהגדר לא דומה לגדר החשמלית שבאושוויץ - והבנתי שאני יכול לברוח. כך, בחסות הבלגן, הצלחתי לצאת מהמחנה. בדקות האחרונות שלי שם ראיתי פצצה של בעלות הברית נופלת על ההאנגר שבו שכבו אלפי היהודים, ובו שכבתי גם אני. לימים הבנתי שנהרגו שם אלפים".
הוא הסתובב ביערות במשך כמה שעות, ולבסוף החליט ללכת לבית הקברות המקומי כדי להימנע ממפגש עם אזרחים. הוא העביר שם את הלילה הראשון ואת הבאים אחריו. "בבית הקברות פגשתי עריקים מהצבא הנאצי, שכדי להיפטר מהמדים הנאציים ומהציוד שלהם, נתנו לי אותם. ככה הצלחתי לצבור פריטי לבוש". כעבור מספר ימים נתקל באוהל בודד באמצע היער. כשהסתנן לתוכו, הבין שזוהי עמדה לאיתור עריקים של הצבא הנאצי, וגנב משם שמיכה עבה שעליה היה רקום צלב קרס. "השמיכה הזאת ליוותה אותי לאורך כל המסע, וגם בארץ. רק לאחרונה מסרתי אותה ליד ושם".
באחד הלילות שמע רעשים והתעורר משנתו. "חשבתי לעצמי, הנה הסיפור שלי נגמר, אבל התברר לי שזה הצבא האמריקאי. הרמתי את ידי לאות כניעה והתחלתי להתקרב לחיילים. אחד מהם כיוון אליי את נשקו. בכיתי והתחננתי: 'אני יהודי, ברחתי מהמחנה. אל תירו, אני יהודי', אבל החייל האמריקאי לא הוריד את הנשק. פתאום התקרב חייל נוסף, שבדיעבד התברר לי שהוא יהודי. הוא ניגש אליי בעדינות, חיבק אותי ואמר בעברית: 'שלום עליך'. בדמעות עניתי לו: 'עליך שלום'".
האמריקאים העבירו אותו לבית חולים צבאי שהוקם בשטח. "חיברו לי אינפוזיות, טיפלו בי והאכילו אותי. למעשה, הפלוגה האמריקאית הזאת לקחה אותי תחת חסותה. גרתי במחנה, פליט יחיד בין חיילים". לאחר שבועות אחדים עזבה הפלוגה את המקום ועברה ליפן. זלץ קיבל מהחיילים ציוד רב, "כולל אוכל וערימות של שוקולד אמריקאי", הוא מחייך. "במקומם הגיעו חיילים סובייטים שתוך כמה דקות חיסלו לי את כל השוקולד, אבל לא התלוננתי. המפקד שלהם, גרגורי, ידע קצת יידיש והבטיח לקחת אותי תחת חסותו. הבעיה הייתה בלילות. הוא היה יוצא שיכור לכפרים, הורג אזרחים, אונס נשים. לא פעם הייתי אומר לו שהוא לא יותר טוב מהגרמנים. הוא היה עונה לי: 'הגרמנים אנסו ורצחו מול עיניי את אמא שלי ואת האחיות שלי, והיום אני נוקם את נקמתן'".
הסובייטים אמנם דאגו לו, אבל האנדרלמוסיה ששררה במחנה גרמה לזלץ להרגיש לא בטוח. עם סיום המלחמה החליט לחזור לברלין. "ביקשתי מהמפקד שיסדר לי כרטיס נסיעה ברכבת ישירה. הוא נענה לבקשתי ואפילו ליווה אותי לתחנה. דקה לפני שהרכבת התחילה לנסוע, הוא הניח על ברכיי מזוודה ענקית וכבדה ואסר עליי להסתכל בה. אמר רק שזו צידה לדרך. כשהרכבת יצאה, פתחתי את המזוודה וגיליתי שהיא מלאה בקבוקי וודקה. התחלתי לצחוק. אמנם, פחדתי שיתפסו אותי עם כמות כזאת גדולה של וודקה, אבל לא נפטרתי מהמזוודה. למעשה, הבקבוקים האלה עזרו לי מאוד: לא היה לי כסף, ואת דרכי חזרה עשיתי בעזרת הכסף שקיבלתי תמורתם".
סיפור של גבורה וניצחון
לאחר פחות משנה בברלין החליט לעלות לארץ, וכאן הגשים את החלום שנולד בסלקציה של אושוויץ, ולמד חשמל. כשסיים את לימודיו, בהצטיינות, הצטרף לחברת החשמל, שם עבד יותר מ-40 שנה, עד הפנסיה. "יש לי שני בנים, גאוות חיי: הבכור היה בקבע, והשני הוא פסיכולוג שעזר לי להתמודד עם החוויות מהשואה. עד לא מזמן הייתי נוסע כל שנה להרצאות בפני נוער גרמני. תמיד הקשיבו לי בעיניים מרותקות. כמעט לא נתקלתי בעוינות, על אף שאני מספר על זוועות שעשו הסבים והסבתות שלהם".
זלץ מאוכזב מאוד מההתנהלות של המדינה כלפי ניצולי השואה – וליתר דיוק, כלפי ההיסטוריה שנושאים אותם ניצולים. "מעט מאוד בתי ספר מבקשים שאגיע לספר את הסיפור שלי, מעט מדי", הוא אומר. "גם משרד החינוך לא פועל בעניין. לדור הצעיר של ימינו יש את הפריבילגיה לשמוע את הסיפורים האלה בגוף ראשון, לא רק לקרוא אותם בספרי הלימוד. חייבים ללמוד להעריך את זה. הרי לדור הבא לא יהיה מי שיספר. כשמזמינים אותי, אני תמיד בא, ותמיד מוכן לדבר על הכול, על הדברים הכי קשים.
"אני מאוד מודאג מהנוער של היום, ואני גם מודאג מהאחראים עליו. ליוויתי בעבר כמה מסעות לפולין והרגשתי שלא מתמקדים בחוויה האנושית. הסיור הוא מאוד טכני, והיחס של הילדים הוא בהתאם. אני אישית נפגע מזה. לא מזמן גם השתתפתי במצעד לשחרור אושוויץ, והתביישתי. כולם עסוקים בלהפגין עוצמה, ואף אחד לא מעוניין לשמוע את הסיפורים שמאחורי המצעדים האלה. המדינה שוכחת את ניצולי השואה בכל כך הרבה מובנים, שזה מאוד מעליב.
"יש בי כעס עצום על משרד החינוך ועל מנהלי בתי הספר. אני מרגיש שהסיפורים של ניצולי השואה לא מעניינים יותר. לקראת יום השואה כולם נזכרים, אבל ביום-יום אף אחד לא רוצה להתעסק בזה. אני מרגיש שנערים גרמנים מתעניינים בסיפור שלי ושל ניצולי השואה האחרים יותר מאשר ישראלים. לפני כמה שנים הוצג בברלין מחזה המבוסס על סיפורי חיי, ואילו פה אין כמעט בתי ספר שמוכנים לשמוע אותי. אני לא מבין: כל עוד אני מסוגל לספר את הדברים בצורה ברורה, כל עוד יש בי את הזיכרונות הללו, וכל עוד אני בחיים, אני מאמין שצריכים להיות אנשים שרוצים לשמוע".
זלץ מקבל סיוע מהקרן לרווחתם של נפגעי השואה. מנכ"ל הקרן, רוני קלינסקי, אומר: "סיפורו של דוד זלץ הוא סיפור של גבורה וניצחון. לפני כשנה סייענו לו בשיפוץ דירתו, והוא בתגובה העביר לנו מכתב מרגש שבו הקפיד להודות לכל אחד ואחד מהעוסקים במלאכה, מהפועלים והקבלן ועד יו"ר הקרן אבי דיכטר. יותר ויותר ניצולים הופכים לסיעודיים ולחולים ככל שהם מזדקנים וחווים מצוקה יוצאת דופן. חלקם מתגורר בדירות שאינן ראויות או שאינן תואמות את צורכיהם. זה הזמן לפעול למענם".
_________________________________________________
עד באותו נושא:
- עידו דניאל נאבק בתוכן אנטישמי שמופץ ברשת ובעולם האמיתי
- גניה-גיטל חיל היא הילדה עם המעיל האדום מהסרט "רשימת שינדלר"
