"הייתי בן 16, הבכור מבין שישה ילדים, כשהגרמנים גירשו אותנו לגטו ברזנו שבפולין. אבא ואני נלקחנו לעבודת כפייה במחנה קוסטופול, ואמא, שנשארה בגטו עם אחיי, הכריחה אותם לברוח. היא נשארה רק עם גולדהל'ה בת החמש והרשל'ה בן השנתיים. גולדהל'ה הייתה ילדה מיוחדת. כשהייתה בת שלוש או ארבע כבר למדה לכתוב. יום אחד, במחנה, הגיע בחור והביא לי נייר חום מקומט. זיהיתי מיד את כתב היד של אחותי הקטנה, שהייתה אז רק בת שש. המכתב הזה הוא העדות האחרונה לחייה. תרגמתי אותו מיידיש. הנה חלקים ממנו:

•••

"אני כל כך מתגעגעת אליך, אחי היקר. למה זה עזבתם אותנו כאן בגטו הארור? הגרמנים לא מרשים לי לצאת, אבל אני מסדרת אותם. חפרתי לי באצבעות, ואחר כך עם קיסם, מתחת לגדר התיל, וככה אני משתחלת החוצה על הגב. אם בכל זאת אני נתפסת בתיל, אני מצליחה להשתחרר.

"אמאל'ה חולה, המסכנה. היא בכתה כשאמרה לי לצאת מהגטו ולהביא קצת שבבי עץ כדי להרתיח מים על מנת שלא נחלה כולנו בדיזנטריה. אני לא מבינה מה זה, אבל אומרים שמתים מזה. אני חושבת שזה לא נורא למות, כי אחר כך אפשר לקום שוב בריא. אולי יותר טוב שאמות, רק שלא יקברו אותי ולא יכסו אותי באדמה כי אז יהיה לי קשה לקום.

"

"אל תפחד, אני כבר די חזקה ויודעת להיזהר מהגרמנים ומהשוטרים"

אתה תחכה לי, נכון? אף פעם לא אמרתי לך שאני כל כך אוהבת אותך, כי לא ידעתי איך להגיד לך את זה. עכשיו אני כבר יודעת מה זאת אהבה. אם קורה משהו בגטו, אמאל'ה מיד מחבקת אותנו ובוכה ורועדת ומלטפת. למה כל זה ביחד, אני לא מבינה. האם זוהי אהבה? אם ככה, אני אוהבת אותך כמו את אבא.

"שולמק'ה, תגיד לי או תכתוב לאמא איפה אתה נמצא... רק תגיד, ואני אבוא אליך, כי אני אוהבת לתת לך נשיקות בכל הראש. אפילו אם אלך יומיים, אגיע. אל תפחד, אני כבר די חזקה ויודעת להיזהר מהגרמנים ומהשוטרים. אני גם יכולה להתגנב לבארות מים ולשתות אם אהיה צמאה.

"אמא רוצה לכתוב אליכם כבר זמן רב, אבל אנחנו לא יודעות לאן. אנחנו גם לא מכירות מישהו שהולך לשם וגם אין לנו נייר ועיפרון, אבל היום מצאתי ברחוב, לא רחוק מהגרמנים. ראיתי שהוא (גרמני) זרק משהו, התגנבתי לשם ומצאתי את השחור שבפנים העיפרון, שקשה אפילו להחזיק בו. הבאתי לאמא גם נייר חום. היא רצתה להדליק בזה את האש, אבל אמרתי לה שאולי תכתוב מכתב לאבא ולשולמק'ה... היא (אמא) מאוד רזה בפנים. אין לה הרבה כוח. פעם היא רצתה להרים אותי ונפלה. מאז היא לא מנסה יותר.

"הרבה אנשים מחכים למלאך המוות. אני לא רוצה לראות אותו. יותר טוב שאמות ככה לבד, שלא יראו אותי"

"האם גם אתה רעב לפעמים? האם יש לכם עצים להבעיר אש? להרתיח מים? שלא תהיה חס וחלילה חולה ושלא תמות לפני שאראה אותך ואת אבא, כי לא אדע איפה תשכב ומתי תקום חזרה.

"הרבה אנשים מחכים למלאך המוות, אבל אני עוד לא ראיתי איך הוא נראה, אם הוא לבן או שחור או אדום. אמרו לי שיש לו כנפיים והוא (עף) מעל לבתים. אני לא רוצה לראות אותו. יותר טוב שאמות ככה לבד, שלא יראו אותי...

"אמא אמרה לי שיש לי לב שדופק כמו שעון. אבל כשיורים, הלב דופק חזק מאוד. אני נורא רועדת לפעמים, השיניים קופצות לי והברכיים רועדות, אבל זה רק כשיש פאניקה. זאת אומרת, כשאנשים רצים ומתחבאים שלא יתפסו אותם, כי הם (הגרמנים) מרביצים עם מקלות של גומי שחור. אני מאוד פוחדת, אבל פתאום זה עובר ואני מפסיקה לרעוד. אמא מסתכלת החוצה, דרך פתח קטן בחלון, ואומרת לשכנות: אני חושבת שהכול כבר עבר, ואז כולם קמים מתחת למיטות ומתחת לשמיכות הקרועות והמלוכלכות. כמו עכברים. אבל גם עכברים מפחדים מהגרמנים. כשאנחנו מתחבאים, גם הם מתחבאים ונעלמים.

"שמעתי שמישהו תפס עכבר גדול, בישל אותו במרק ואכל. אני לא הייתי אוכלת. הייתי מקיאה. אמרו גם שנחשים טובים למרק. יש להם בשר שמן. אבל אצלנו אף אחד לא תפס נחש כזה כי הוא יכול לנשוך והרגל יכולה להתנפח, וכאן אין רופאים.

"שלום, אחי היקר, לפעמים אני הולכת לשחק עם חברות, אבל אנחנו רק מתחילות לשחק ומיד מתעייפות ומפסיקות. אין לנו מצב רוח למשחקים ולמחבואים בחוץ. אתה יודע, לפעמים אני מתפלאת למה אני יהודייה שצריכה לחיות סגורה בגטו. אני רואה את השוק לא רחוק מאיתנו, ויש שם ילדים שעוזרים לאבא ולאמא למכור פירות וירקות. למה להם מותר להסתובב חופשי ולי ולאמא אסור? למה זה ככה?

"פעם התגנבתי לשוק לגנוב מה שנופל על הרצח פה, ותפס אותי נוצרי בשערות שלי. הוא הרים אותי על העגלה וצעק: גנבת יהודייה קטנה. שתקתי. אשתו אמרה לו: תעזוב אותה, מסכנה. היא אמרה לי שאסור לגנוב, השקתה אותי במח שקה חמצמץ, ונתנה לי שני תפוחי אדמה, שני מלפפונים קטנים, עגבנייה וצנונית. ביקשתי אולי יש להם חתיכת לחם, אז הם פנו לנוצרייה אחרת, דיברו בשקט, ותיכף הביאו לי כמה פרוסות מרוחות בחמאה. נישקתי את האישה, והיא נתנה לי לטיפה ואמרה: תבואי בשבוע הבא.

"באותו יום חזרתי דרך החור שלי וחיכיתי הרבה זמן עד שהשוטר זז משם. באתי לאמא עם האוכל, והיא נתנה חלק לילדה חולה שגרה איתנו בחדר. כולם אמרו לי שאני אמיצה מאוד, כי ילדות אחרות פוחדות לעבור את הגדר לצד השני. אני לא פוחדת מבעיטות. אני קופצת הצדה ולא מצליחים לבעוט בי. פעם ראיתי שוטר נותן בעיטה לילדה. היא התרוממה כמו כדור באוויר. אחר כך הוא תפס אותה ונתן לה סטירות לחי עד שהייתה אדומה כמו עגבנייה וגירש אותה דרך השער פנימה לגטו".

•••

שלום ברייר: "את שאר המלים לא ניתן היה לפענח. זה היה המכתב הראשון והאחרון שקיבלתי מאחותי הקטנה. עשרים יום לאחר מכן, בי"ב באלול 1942 הגרמנים חיסלו את הגטו וגולדהל'ה נספתה יחד עם אמא נחה ועם אחי הרשל'ה. היא לא קמה מחדש, כמו שחלמה".

___________________________________________________________________

מה הסיפור שלכם?

אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com

_________________________________________________________________

לכל אדם יש סיפור: