לפני 35 שנה נכנסה למספרה שלי בפתח תקווה אישה יפהפייה עם שיער בלונדיני שופע ותווי פנים מדהימים. קראו לה זהבה. מהר מאוד היא הפכה ללקוחה קבועה ואני לאיש סודה. בשלב מסוים היא, בעלה עציון ושלושת ילדיהם החליטו לעבור לארצות הברית. לפני שעזבו את הארץ, סיפרה לי שבעלה מעוניין למכור מצלמת וידאו חדשה, ואני הייתי צריך אחת כזו. קניתי ממנו מצלמת וידאו סוני קטנה שהגיעה בתיק עור ישן. בשנת 1989 הם חזרו לארץ והתגוררו באורנית. באותה שנה ממש נפטר בעלה מהתקף לב פתאומי, וזהבה נשארה בגיל 37 לבד עם שלושה ילדים. למרות הכאב הגדול היא לא אמרה נואש ועשתה הכל כדי שחיי ילדיה לא ייפגעו.
"יום אחד, בתחילת שנות ה־2000, היא הגיעה למספרה וסיפרה שגילו אצלה סרטן נדיר. זהבה ידעה שגם אני חולה סרטן. הרופאים לא נתנו לי הרבה סיכוי לחיות, אבל אני עדיין כאן. מהרגע שבו התבשרתי שאני חולה התחלתי בפרויקט "פאה לכל אישה", שאני עושה עד היום. אני נוסע למקומות בארץ ובעולם ואוסף תרומות שיער עבור פאות לנשים חולות סרטן. לפני כעשר שנים קיבלתי חדר קטן במרכז דוידוף לסרטן בבית החולים בילינסון, שאותו הפכתי למספרה עבור נשים חולות. הן באות להסתפר ומקבלות במתנה פאה. אם פעם קיבלתי שתיים־שלוש חולות ביום, לצערי היום יש כבר כמעט 20 ביום. בשנת 2009 הקמתי את עמותת פ.ל.א - פאה לכל אישה - והיום יש לנו כ־120 מתנדבים בכל הארץ.
"מטבע הדברים, חיי מלאי פרידות. אני כל הזמן מאבד אנשים, אבל משתדל לא ללכת ללוויות, זה קשה מדי. אחרי שמונה ניתוחים שעברתי, אני בעצמי נמצא בסכנת חיים וסובל מכאבים חזקים. הנשים שאני מתאים להן פאות מטעינות אותי. בזכות הפרויקט הזה אני חי.
"כשזהבה חלתה, התאמתי לה פאה יפה מאוד, שנראתה בדיוק כמו השיער שהיה לה. זהבה רצתה מאוד לחיות. מי שלא ידע שהיא חולה, לא יכול היה לראות את זה עליה. היא הכריזה שלא תיתן למחלה לנצח אותה וניסתה כל שיטת טיפול אפשרית. היו תקופות טובות יותר ופחות, אבל תמיד כשהגיעה למספרה בדוידוף היינו בטוחים שהכל מאחוריה. לפני תשע שנים וחצי היא נפטרה.
"לאחרונה החלטתי להעביר את כל הציוד של העמותה מהבית שלי למחסן והתחלתי לארוז ולהעביר דברים לארגזים. פתאום נתקלתי בתיק של מצלמת הוידאו שקניתי מעציון של זהבה. שנים לא ראיתי אותה. אשתי רצתה שאזרוק, אבל אני לא אוהב לזרוק. פתחתי את הנרתיק שהיה כבר דביק ומהוה והוצאתי בזהירות את המצלמה. פתאום, מאחד התאים, הציץ משהו. יומן קטן בכריכה חומה. ביומן היו כתובים דברים אישיים שזהבה כתבה לבעלה ולילדיה, מכתבי אהבה מרגשים, תמונות ישנות של עציון, כרטיסי ברכה מלפני 30 שנה. היה מרגש למצוא פתאום עדות לאהבה הגדולה ששררה ביניהם.
"נרגש כולי, התקשרתי לסער, בנה של זהבה, כיום עיתונאי ועורך בגוף תקשורת גדול. הוא בדיוק טייל בגן עם בתו הקטנה. הוא זכר אותי וסיפרתי לו על המצלמה. נפגשנו. הראיתי לו את כל מה שמצאתי. סער התרגש מאוד, במיוחד כשקרא באחד הניירות "מאשתך ומבנך האוהבים תמיד" שכתבתה אמו. אני משער שעבורו זו הייתה מתנה ענקית לקבל פתאום אות חיים מהוריו שהלכו לעולמם".השורה התחתונה:
"לפעמים הדברים הכי קטנים בחיים, שורה קצרה, מילה אחת, תמונה ישנה - שווים הרבה יותר מהדברים הגדולים כמו כסף או רכוש. מה שחשוב הוא מה אנחנו באמת משאירים אחרינו ומה הילדים שלנו יוכלו לגלות עלינו".
______________________________________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
____________________________________________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- חיפשה אהבה וכמעט הסתבה עם היאקוזה
