פרנק סינטרה היה אחד מהכוכבים הגדולים של המאה ה-20, קליבר בסדר הגודל של אלביס פרסלי. הוא היה נחשק כמו ניו יורק ונוצץ כמו לאס וגאס – שתי ערים ששמותיהן נקשרו בשמו. אבל מאחורי "עיניים כחולות" הסתתר אגו גדול שהאופל נגע בו. הוא אהב נשים, הוא אהב גנגסטרים, והוא אהב להתגרות בסכנה. הוא עשה הכל "בדרכו", אבל היא לא היתה קלה.

1. הוא שם מייקאפ, חבש פאה ונעל פלטפורמות

פרנק סינטרה סבל מתסביך נחיתות גופני במשך רוב ימי חייו. שורשי העניין ברגע הולדתו ב-12 בדצמבר 1915 בהובוקן, ניו ג'רזי, כשהעולל פרנסיס הגיח לעולם כחול ולא נושם. הרופא, שסבר שהוא מת, הניח אותו על שולחן המטבח וניגש לטפל באמו. היתה זו סבתו של סינטרה ששטפה את הפעוט במים קרים והפיקה ממנו לראשונה את קול הזהב.

אבל ללידה הנסית הזו היה מחיר: המלקחיים שבאמצעותם נשלף פרנק מבטן אמו הותירו צלקת על פניו ופגעו באוזנו השמאלית (אוזן כרובית). בילדותו עבר ניתוח שרק החמיר את מצב האוזן. כל אלה זיכו אותו בנעוריו בכינוי "פני צלקת". סינטרה גם סבל באותה תקופה ממקרה חמור של פצעי בגרות, ונהג להסתיר את האקנה והצלקות באמצעות מייקאפ.

כדי לפצות על גובהו (1.71 מ') הוא נהג להשתמש בנעלי פלטפורמה מגביהות. בנוסף לכל אלה סינטרה איבד את שערו בתחילת שנות ה-30 לחייו (ג'רי רומן, שעבד אתו בסרט "השליח ממנצ'וריה", טען שסינטרה חבש פאה במשך שנים) ולא אהב את ישבנו הקטן. "הוא פחות או יותר שנא את המראה שלו במשך רוב חייו", טען העיתונאי ג'יימס קפלן, מחבר הביוגרפיה "פרנק: הקול".

והיה עוד עניין אחד, שגברים רבים דווקא היו גאים בו, אבל לא סינטרה: היה לו איבר מין גדול. כך לפחות טוען קפלן. הוא מצטט את אווה גארדנר, אשתו השנייה של סינטרה, שסיפרה שהוא שקל "רק 50 קילו, אבל חמישה קילו מתוכם זה הזין!". את גארדנר זה הרשים, אבל סינטרה לא חיבב את העניין. לפי קפלן, "זה היה עוד דבר אחד שהפך אותו לשונה".

2. הוא נעצר בחשד לשידול ולניאוף

הרבה חטאים נקשרו בשמו של סינטרה, מקטטות המוניות ועד לקשרים מפוקפקים עם המאפיה. אולם אף אחד מכל אלה לא הוביל אותו לכלא. מה שכן הביא אותו לשם היו עבירות כה מיושנות שהן אינן נחשבות עוד לעבירות.

בהיותו בן 23, נעצר סינטרה בעוון שידול וניאוף. היום אף אחד לא היה אפילו מתשאל אותו על כך, אבל ב-1938 העבירות האלו זיכו אותו בתמונת פוטורצח אותה יישא עמו כל הקריירה. ב-26 בנובמבר נעצר סינטרה בברגן קאונטי, ניו ג'רזי, בחשד לשידול לאחר שקיים יחסי מין עם אישה – רווקה, יש לציין. בכך הוא אולי סיכן את שמה הטוב כאישה הגונה (מדובר בשנות ה-30, להזכירכם), אבל ודאי שלא סיכן את שלום הציבור.

סינטרה שוחרר בערבות של 1,500 דולר, ומקץ כחודש כתב האישום נגדו הוסר – רק כדי להתחלף בכתב אישום חדש, בחשד לניאוף. כן, התברר שהרווקה של סינטרה היתה בכלל אישה נשואה. העבריין הצעיר בילה 16 שעות בכלא, שיחרר את עצמו בערבות של 500 דולר, ובעוד גם כתב האישום האחרון הולך ומתפוגג, המשיך סינטרה לפתות נשים באשר הלך. וחייבים להודות שבעיני רבים, גם המאג-שוט ההיא רק הוסיפה לו סקס אפיל. מה שכן, תודו שאם הייתם צריכים לעצור את פרנק סינטרה בעוון עבירה על החוק, "שידול" ו"ניאוף" היו העבירות הראשונות ברשימה.

התקרית הזאת, אגב, לא לימדה את סינטרה לקח. עם השנים הוא הוסיף להצמיח קרניים לבעלים מזדמנים, ביניהם וינסנט מינלי והאמפרי בוגארט. למזלו, זו כבר לא היתה עבירה פלילית.

3. ה-FBI החזיק עליו תיק

ב-13 באוגוסט 1943 התקבל בוושינגטון מכתב מסן חוזה. זהותו של הכותב נותרה חסויה עד היום, אך דבריו פורסמו מכבר. במכתב ביקש האזרח המודאג להזהיר מפני הסכנה הטמונה לאמריקה מפני יצירת היטלר מקומי על ידי שימוש מחוכם באנשים כמו פרנק סינטרה: "הם ישתלו במוחנו את הרעיון שאנשים כמו פרנק סינטרה הם בסדר, ולכן גם ההיטלר העתידי הזה יהיה בסדר".

ההתרעה הזו לא נשמעה הזויה לנמען המכתב, שטרח לענות עליו מקץ שבועות אחדים: "קראתי את מכתבך בעיון וברצוני להודות לך על כך שנידבת את הערותיך ואבחנותיך בעניין זה. בכבוד רב, ג'ון אדגר הובר, מנהל". בכך הביא האזרח האלמוני לפתיחתו של תיק 62-83219#, תיק FBI שנותר פתוח במשך 40 שנה וכל עניינו היה פרנסיס אלברט סינטרה.

במוקד התיק עב הכרס – 1,275 עמודים שנחשפו לציבור בדצמבר 1998 – עמדו קשריו הידועים של סינטרה עם המאפיה. אבל אלה מיקדו רק חלק מהעניין שגילה ה-FBI בסינטרה. לא פחות מכך הטרידה את החוקרים האפשרות שסינטרה הוא קומוניסט. ב-1945 הופיע סינטרה בסרט קצר בשם "הבית בו אני חי", ובו התבטא נגד אנטישמיות וגזענות. הוא גם הופיע בעצרת לצד אלינור רוזוולט. דיווח אלמוני שהגיע להובר טען כי הזמר אף השתמט מגיוס ב-1944 בזכות תשלום שוחד של 40 אלף דולר.

ב-1961 כתב הובר מזכר לתובע הכללי רוברט קנדי (שסינטרה היה קרוב לאחיו, הנשיא ג'ון קנדי) ובו ציין כי שמו של הזמר "נקשר על פי הדיווחים ב-16 ארגונים החשודים כקומוניסטים". החקירות מעולם לא הצליחו להוכיח את אשמתו של סינטרה, אבל היה די בכל אלה כדי לסמן אותו כסכנה קומוניסטית פוטנציאלית בתקופת מקארת'י, והתיק שלו הוסיף לתפוח.

4. הוא שיחד מעריצות צעקניות

באותו מכתב של אזרח מודאג, סיפר הכותב כי מה שעורר את תשומת לבו היה קולות המעריצות הנלהבות. לפחות בעניין זה, חשדו לא היה נטול בסיס.

בדצמבר 1942 הופיע סינטרה בתיאטרון פאראמאונט בניו יורק לצד התזמורת של בני גודמן. איש יחסי הציבור של סינטרה, ג'ורג' אוונס, אסף כמה בחורות צעירות ושילם לכל אחת מהן עשרה דולרים תמורת השתתפותה בהופעה על תקן מעריצה נלהבת שצועקת בקולי קולות. ואמנם, כשסינטרה עלה לבמה, "צבא קטן של בחורות הפך היסטרי", כותב ריצ'ארד ראסל, "במצג שהדהים אפילו את גודמן קפוץ הישבן. סינטרה הפך לסנסציית הנעורים החדשה כמעט בן לילה".

"שכרנו כמה בחורות", הודה לימים אחד מהמעורבים בסיפור, "אבל הבחורות ששכרנו התעלפו מהתרגשות, ומאות בחורות אחרות, שלא שכרנו, התעלפנו אתן".

5. הוא עבד בשביל המאפיה

הקשרים של סינטרה עם המאפיה הם, כאמור, עניין ידוע ואפילו מתועד. במזכר ששלח הובר לרוברט קנדי פירט ראש הבולשת את היחסים בין הזמר לבין אנשי המאפיה. הוא הזכיר את נסיעתו של סינטרה למפגש בן ארבעה ימים בהוואנה עם חברי הקוזה נוסטרה; סיפר על מסיבות והופעות פרטיות שערך הזמר לחבריו הגנגסטרים; ונקב בשמותיהם של כמה מחבריו המפוקפקים של האיש, ביניהם ג'וזף ורוקי פיצ'טי (דודניו של אל קאפון), ווילי מורטי (הבוס של ניו ג'רזי), ג'יימס טרנטינו (שותפו של באגסי סיגל) וסם ג'יאנקנה (הבוס של שיקגו).

לטענתו של הובר כי סינטרה נטל חלק בפעילות המאפיה נמצא ברבות השנים תומך מפתיע. הקומיקאי ג'רי לואיס, חברו של סינטרה, טען על פי הביוגרפיה "סינטרה: החיים" כי הזמר לא היה סתם מיודד עם הגנגסטרים; הוא עבד עבורם.

"הוא התנדב להיות שליח עבורם", סיפר לואיס למחברי הספר. לואיס טען שבסוף שנות ה-40 סגר סינטרה עסקה עם הגנגסטר היהודי מאיר לנסקי, שחיפש להרחיב את עסקי האלכוהול שלו. סינטרה הגיע לשדה התעופה בניו יורק עם מזוודה ובה 3.5 מיליון דולר. פקידי המכס עצרו את סינטרה ודרשו ממנו לפתוח את המזוודה, אולם המעריצים שהתגודדו מסביב אילצו אותם להפסיק את החיפוש בשלב מוקדם וסינטרה שוחרר לדרכו. אלמלא המעריצים, אמר לואיס, "לא היינו שומעים עליו יותר".

גם פול אנקה, בספר הזכרונות "בדרכי" (כשם השיר האייקוני שכתב לסינטרה), סיפר שקשריו של הזמר עם המאפיה חרגו מיחסי חברות: "פרנק היה מחובר למאפיה עד לרמה של ביצוע עבודות עבורם". הסיפור בשדה התעופה, אותו מזכיר גם אנקה, מסתדר היטב עם המשך דבריו: "ג'ולס פודל, הבעלים של מועדון הקופקבאנה, אמר לי שהוא (סינטרה) שימש כשליח עבור המאפיה מספר פעמים, אבל לבסוף הם הפסיקו להשתמש בו משום שהוא תמיד נתפס". וזה לא כל מה שראה אנקה.

6. הוא אהב זונות

סינטרה היה נשוי ארבע פעמים, אבל אף פעם לא החזיק מעמד. "במרבית הזמן שהכרתי את פרנק", כתב אנקה, "היו לו חברות או רעיות, אבל הוא לעולם לא נראה מאושר. הוא אמר פעם שהוא לא מבין נשים".

אז אולי סינטרה לא הבין נשים, אבל הוא לא הפסיק לנסות. לארבע נשותיו – אהובת נעוריו ננסי ברבאטו, השחקניות אווה גרדנר ומיה פארו והרקדנית מלאס וגאס ברברה מרקס – יש להוסיף רומנים רבים: לורן באקול, ג'ודי גארלנד, ג'ולייט פראוס, מרילין מונרו ואנג'י דיקינסון, אותו כינה (על פי אנקה) "הכי טובה במיטה. דין מרטין הסכים".

אבל נדמה שיותר מכל אהב סינטרה את הקשר הרומנטי הקצר והבלתי מחייב עם זונות. "האמת היא שהוא היה מאושר באותה מידה במיטה עם זונה", כתב אנקה בספרו, "או עם מי שהמלחין שלו ג'ימי ואן יוזן הצליח למצוא באותו לילה". זה היה בילוי קבוע של סינטרה וה"רט פק" – חבר מרעיו. הם היו הולכים יחד לספא, "ולפתע, שתי חשפניות מצחקקות – ערומות לגמרי – היו נכנסות בזהירות או שפרנק, לעתים, היה מזמין זונות. ואז הוא היה נעלם לחדרי העיסוי הקטנים כדי לשכב איתן". חדרי העיסוי היו פנויים לכל החברים. רק לדבר אחד לא הסכים סינטרה: אורגיות.

7. הוא אהב מכות

והיתה בו גם אלימות. בעיקר כשהוא שתה. ופרנק סינטרה אהב לשתות.

סינטרה אהב את שולחנות ההימורים של וגאס, וחבריו הגנגסטרים נהגו לתת לו קרדיט של 50 אלף דולר לזרוק על השולחנות. אבל סינטרה התקשה להתרגל לשינוי שעבר על העיר בשנות ה-60, כשהווארד יוז החל להשתלט על המלונות ולתפוס את מקומם של המאפיונרים.

לילה אחד, ב-1967, נעלם סינטרה ממלון הסאנדס. הסיבה להיעלמותו היתה חוב של חצי מיליון דולר שהשאיר הזמר על שולחן ההימורים. כשחלף סוף השבוע חזר סינטרה למלון, אבל לא בשביל לסלק את חובו או להתנצל. סינטרה לקח עגלת גולף – כזו ששימשה את עובדי המלון להעברת מזוודות – ונסע דוך לכניסת המלון. דרך שמשת הזכוכית. הוא לא כעס, כתב אנקה בספרו. הוא פשוט היה שיכור. כל כך שיכור, שהוא ניסה להצית את הווילונות בלובי – ולא הצליח.

בהזדמנות אחרת, כשגילה הזמר שאין מי שיעניק לו את הטבת 50 אלף הדולרים הקבועה, הוא התקשר לחברו המאפיונר "ג'ימי עיניים כחולות" בבקשה שיסדר את העניין, אבל זה רק שלח אותו לביתו.

בלילה שלאחר מכן, סינטרה רתח. "הוא נעמד על שולחן הבלאק ג'ק באמצע קזינו סאנדס", מספר אנקה, "וצרח: 'המקום הזה היה חול לפני שבנו אותו והוא יהיה חול מזוין אחרי שאגמור אתו'". העובדים מיהרו להעיר את בעלי המקום, המאפיונר קארל כהן, שהגיע לקזינו לבוש בכתונת הלילה. כהן ניסה להסביר לסינטרה ש"זה כבר לא המקום שלנו, אתה לא רואה? יש חוקים. אנחנו לא יכולים לתת לך ז'יטונים יותר". אבל סינטרה לא נרגע. הוא השליך כיסא על אחד המאבטחים, משך מפת שולחן ושפך קפה רותח על כהן. כהן השיב באגרוף לתוך הלסת של סינטרה והעיף כמה סתימות אל הרצפה.

"אחר כך", מספר אנקה, "סינטרה הודיע למאפיה שהוא רוצה שיהרגו את כהן. אבל אפילו המלך של וגאס לא יכול להסתובב ולאיים על איש מאפיה. פרנק הוזהר שלא להתקרב לכהן שוב". בתגובה לטענה שזקנתו של סינטרה ביישה את נעוריו אומר אנקה, "אני מסתכל על כך אחרת. על כל מגרעותיו, פרנק סינטרה חי חיים מלאים יותר מכל אדם אחר שהכרתי לפניו ואחריו. לא היה עוד אדם כמוהו, ולא יהיה עוד".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באותו נושא: