את אורנה איינשטיין (54), שמתגוררת כבר 34 שנים בקיבוץ מגן – הרקטות המשוגרות מעזה כבר לא ממש מפחידות. החיים בצל הטילים הפכו לשגרה ואחרי שנים ארוכות של עימות, בקיבוץ שנמצא 4.7 ק"מ מהגבול, גם המתח והחרדה מתעממים. איינשטיין, שמשמשת כמרכזת גידולי שדה בקיבוץ, ואחראית על 20,000 דונם של גידולים חקלאיים עליהם חולש הקיבוץ – בעיקר חיטה, בוטנים ותפוחי אדמה – מרגישה קשר עמוק וחזק לאדמה. אולם איום המנהרות שנחשף במלוא עוצמתו במבצע הנוכחי בעזה, מאיים להפוך את האדמה של איינשטיין על פיה.

"המנהרות עשו לנו משהו", היא אומרת. "אין לנו מרחבים מוגנים, בסבב האחרון, אחרי "עמוד ענן", זה היה השלב שבו הממשלה החליטה למגן גם את הישוב שלנו, וכרגע אנחנו בעיצומו של התהליך – עוד אין לנו ממ"דים, אז כל אחד מוצא לעצמו פינה בבית שנראית לו בטוחה. עם כמה מוזר שזה נשמע, ואני חושבת שלקרוא למצב הזה שגרה זה מוזר, אבל למדנו להתמודד עם הרקטות.

"מבחינתי, אלה המנהרות ששינו את רמת החששות שלי. הפחדים הם לגמרי אחרים. אתה מסתכל על המקום שבו אתה מרגיש הכי בבית, ובו אתה מרגיש הכי בטוח - ופתאום מכל פינה זה יכול לצוץ. אני מרגישה היום שאני קצת פחות אמיצה ממה שהייתי. אני מסתכלת ימינה ושמאלה".

>> לעוד סיפורים מרתקים, לחצו כאן

איינשטיין אינה רק אחראית על גידולי השדה של הקיבוץ, אלא גם אמא לשלושה, הגדול בן שלושים, האמצעית בת 25 והקטן בן 15. איום המנהרות, היא מסבירה, הפך גם את השהיה בבית למסוכנת. "היום בשעה חמש בבוקר הודיעו לנו שצריך לנעול את כל החדרים ולהישאר בבית בגלל איום של חדירה ממנהרה – ואני לא מצאתי את המפתח של הבית, כי אני תמיד הייתי מאלה שמרגישים נורא בטוחים, אלה שלא נועלים דלתות – ופתאום אני שואלת את הבן שלי 'איפה המפתח?'. הייתי צריכה להגיד לו שאני לא מוצאת את המפתח ולא יכולה לנעול את הדלת".

אז מה עשיתם?

"לא נעלנו. אפשר לחשוב, גם ככה הדלת שלנו עשויה מזכוכית", היא אומרת וצוחקת.

לא שמעתם על איום המנהרות עד עכשיו?

"כל הזמן שמענו על מנהרות. לפני חצי שנה גילו מנהרה ליד עין השלושה, בגשם הגדול של דצמבר התמוטטה מנהרה ליד קיבוץ נירים. כך שידענו, אבל זה משהו שהיה מאוד לא מוחשי, דיברו על המנהרות, אבל לא יודעת אם התעלמנו או שפשוט לא היה לנו משהו לעשות כתושבים. התעלמנו מזה כמו כל האחרים שהתעלמו מזה", היא אומרת.

לא רואה את הסוף

כמרכזת גידולי משק בקיבוץ, איינשטיין אינה אחראית רק על הצומח, אלא גם על האנשים העוסקים במלאכה. בשבוע בו נהרג נאראקורן קיטיאנגקול, עובד זר מתאילנד, בשעה שעבד בשדה סמוך למושב נתיב העשרה מפגיעת רקטה, מחשבתה של איינשטיין אינה עסוקה רק בעצמה ובבני ביתה, אלא גם באנשי הקיבוץ ובעובדי הקיבוץ עליהם היא אחראית.

"אנחנו צוות נורא מלוכד ואנחנו המון ביחד, זה קיבוץ וכולנו עושים את הדברים ביחד, אבל כשאנשים יוצאים לעבוד, אתה יודע שאתה אחראי, יש עליך אחריות גדולה וזו תחושה לא פשוטה. אני נורא מבקשת מהעובדים שיידעו אותי, אני מאוד דואגת שהעובדים התאילנדים ישתדלו להיות בבית ולא בחוץ בגלל החשש מהמנהרות".

גם מאיום הרקטות לא מתעלמת איינשטיין, על אף שמדובר במצב שאינו חדש עבור אנשי הקיבוץ. "השבוע אכן הייתה נפילה בתוך המשק בקיבוץ", היא מספרת. "אין דרך להתגונן כאשר עובדים בחוץ, אם שומעים את האזעקה שוכבים על הרצפה. אנחנו לא עובדים כרגע כמו שאנחנו עובדים בשגרה. בשגרה יש משמרות מארבע בבוקר – היום אני מבקשת מאנשים בשדות להגיע מאוחר יותר, עם אור ראשון, ולהיות קשובים למה שקורה. אני מבקשת מהעובדים בהשקיה שלא יצאו לבד, שיידעו את מי שצריך איפה הם נמצאים. הרבה דברים מתבצעים היום אחרת ככל האפשר, והתפוקה של הקיבוץ יורדת, אבל יש שדות וצריך להשקות אותם, במיוחד בקיץ, כאשר לכל השקיה יש משמעות גדולה".

את מאמינה שהמבצע הזה יוכל להביא שקט ממושך לקיבוץ?

"האמת היא שבסבב הזה אני מרגישה מועקה של פסימיות, שעוד פעם יש הסלמה ועוד סבב, ואתה כבר לא רואה איך נפתרת הבעיה. כולי תקווה שמישהו יתעשת – כבר קרו דברים בעולם ועשו שלום. אולי יתמזל מזלנו. מצד אחד אני מרגישה מבחינה רגשית שצריך לטפל באיומים עלינו, אבל כשאני רציונלית אני חושבת שאם לא ימצאו פתרון לא-צבאי, אז אנחנו נראה את עצמנו כל שנתיים או שלוש בסבב כזה, וזה רק ילך ויחמיר. חייב לקרות משהו אחר. יושבים בקיבוץ אנשים מתוחים, יושבים בצד השני אנשים שמשלמים מחיר יקר. האווירה כאן היא קשה".

ובכל זאת, מסבירה איינשטיין, הקיבוץ מנסה לשמר עבור תושביו מצב דומה לשגרה עד כמה שניתן, על אף שבכל רגע עלול הצבא להורות לתושבים להיכנס אל הבתים ולנעול את הבתים מחשש לחדירת מחבלים. "הקיבוץ לא התפנה באופן רשמי, לא פינו פה ילדים עדיין, יש אמנם משפחות שיוצאות, אנשים שיוצאים לנופש וחוזרים, ויש קיבוצים בצפון שנרתמו והזמינו את חבורת הילדים אצלנו ליומיים-שלושה, אבל אנחנו משתדלים עד כמה שניתן להמשיך ולקיים פעילויות רגילות".

עם התחושות הקשות שאת מתארת, לא חשבת בעצמך לעזוב? אפילו רק לתקופה הנוכחית?

"אני לא מבקרת אף אחד שהולך, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לקום וללכת. אני מנסה להיות זהירה ולהיות קשובה, ואני יכולה להגיד שלפני הסבב הנוכחי לא הייתי הכי קשובה בעולם ועכשיו אני מאוד משתדלת להקשיב למה שאומרים לי. אבל אנחנו פה, הקיבוץ חלק מהחיים שלנו. אני מאוד קשורה לבית שלי כאן ולמה שאני עושה כאן.

"אני הרבה פעמים אומרת שלהיות חקלאי זה לא רק לקום לעבודה – זה אורח חיים. במשך יותר משלושים שנה אני יוצרת, כי זו סוג של יצירה – אתה בונה, אתה זורע ובסוף אתה קוצר. יש המון קשיים – יש קשיים של מזג האוויר ויש קשיים של מלחמות ועדיין זה אורח חיים מרתק, לצאת למרחבים, לצאת לשדות. יש בזה משהו קסום שממכר אותך.

אנחנו נתגבר על הפחדים. אני לא הייתי עדיין בסרט הזה של המנהרות, אבל עובדה שלמרות הפחד אני עדיין פה, ואני מתמודדת כל יום עם טלפונים של חברים ומשפחה שקוראים לי לבוא אליהם, ואני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת לנסוע אפילו ליום או יומיים. זה שלי – ואני אהיה פה".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: