אלפרד היצ'קוק כתב פעם: "דרמה היא החיים שנוקו מהם הקטעים המשעממים". או, כפי שניסח זאת אריסטו בספרו הפואטיקה, דרמה היא חיקוי של פעולה, חיקוי של חיים. כך או כך, דרמה גדולה התרחשה בזמן הראיון שלי עם שלושת האחים-השחקנים לבית מרחבי, כשברזיל עלתה לרבע גמר המונדיאל לאחר שהביסה את צ'ילה בפנדלים.

הדרמה הזו רק מתבקשת, שכן החיים של רוני, ירדן וגלעד מרחבי הם דרמטיים מאוד. לא במובן זה שסביבם מתרחשות אין-ספור התרחשויות יוצאות דופן, עותקות נשימה, מלהיבות או טראגיות, מצחיקות להפליא או מרעידות לב. את ההתרחשויות הללו הם יוצרים בעצמם, מדי יום, על בימת התיאטרון או על סט צילומים של סדרה חדשה.

הם נולדו וגדלו בהרצליה ושלושתם החלו את דרכם החינוכית, בזה אחר זו, בבית הספר המיתולגי "גורדון" לאמנויות. רוני הבכורה (31) מספרת כי זה היה בית ספר שונה בנוף של החינוך העירוני. "זה היה בית ספר עם אינטגרציה, בית ספר משפחתי שנלמדו בו מקצועות שלא היו קיימים במוסדות אחרים". באופן מפתיע, אף אחד מהאחים לא למד תאטרון בבית הספר, אלא מקצועות כמו קולנוע, מחול ואמנות פלסטית, אולם הוא בהחלט היווה לשלושתם טרמפולינה אל הבמה.

בתיכון הצטרפה ירדן (26) אל הלהקה הייצוגית של הרצליה "על הבמה" שמפיקה בעיקר מחזות זמר. כשהתגייסה, הצטרף אל הלהקה אחיה גלעד (21). כיום, לאחר שהספיק כבר להשתתף בסדרה "יומני החופש הגדול", הוא חייל בשירות סדיר בחיל הים. לדבריו, "זו הייתה מסגרת מחנכת ומאוד מועילה, הרבה נערים-שחקנים יצאו משם".

משפחה אחת ובה כל האחים הם שחקנים מצליחים זה משהו שלא רואים בכל יום. איך זה קרה?

"לא גדלנו לתוך משפחה של שחקנים, אבל המשפחה שלנו כולה עוסקת בתחומי אמנויות ולכן זה לא ממש מפתיע", אומרת רוני, שכבר הספיקה לשחק את דמותה של דקלה ב'תיכון השיר שלנו', השתתפה ב'דני הוליווד' והתארחה ב'בנות הזהב'. "לאבא יש עסק עצמאי למחשבים ואמא סמנכ"לית במשרד פרסום, אבל באישיותם הם מאוד יצירתיים וכריזמטיים", מוסיפה ירדן. "תמיד היו בבית שירים, ריקודים ואווירה של יצירה. סבתא היא מורה למוסיקה, סבא רקדן מדהים ויש לנו בן-דוד קולנוען".

אז אצלכם, בניגוד ל"משפחה רגילה", אם מישהו ירצה ללמוד רפואה, תהיה לכך התנגדות בבית?

הם צוחקים: "ההורים שלנו הם הורים מאוד תומכים. לא משנה להם מה נעשה, העיקר שנהיה מאושרים", אומר גלעד. אין ספק שבתמיכת הוריהם – הכלכלית והמנטאלית - יש להם פריבילגיה שאין לאחרים שרוצים ללכת אחרי הלב וללמוד משהו שהוא לא בהכרח מקצוע חד-משמעי ששכר גבוה או יוקרה בצידו. הוריהם איפשרו להם ללמוד בבית הספר למשחק "בית צבי", ועודדו אותם לא לנפץ את החלומות.

"הם הכי גאים בעולם", הם מוסיפים. "המשפחה תמיד באה להצגות, עוטפים, מחזקים אותנו וההתגייסות היא מדהימה". גלעד מספר כי כששיחק בהצגה "יוסף וכתונת הפסים", הוריו הגיעו לצפות בה 16 פעמים מתוך 20 הפעמים בה הועלתה. "התמיכה היא נורא קריטית במקצוע הזה, כי זה מרים אותך כבנאדם ומחזק אותך בבחירה שעשית", לדברי ירדן.

על אף שהמקצוע הזה הוא מאוד תובעני וגאווה רבה בצידו, נראה כי הקנאה אינה נחלתם של השלושה, כפי שאולי הייתה מתבקשת. קנאה בין אחים היא לרוב שברירית, אולם במשפחת מרחבי דומה כי הסיפור שונה לחלוטין.

כך, בשבועות האחרונים נבחנו שתי האחיות למחזמר "שיער" שיעלה בקרוב בעיבוד מחודש בתיאטרון הקאמרי. לאחר אודישנים וסדנאות אותם עשו ביחד, רוני התקבלה וירדן לא. היא הודתה שהתבאסה, אבל שאין בה שום קנאה. "אין לי את האופציה לקנא באחותי, אנחנו נטולות אינטרסים". גלעד הוסיף כי "מה שטוב באחים זה שכל שיחה היא אמיתית, הכל נעשה באהבה. גדלנו במשפחה עם המון פתיחות שמדברים בה על הכל ולא מסתירים דבר, הכל מאוד חברי".

אולי זו הקארמה שלהם, אולי זו השיטה שלהם שעובדת, אולי החברות הגדולה, התמיכה והקבלה – סביר שאלו כל הדברים ביחד, שהובילו לאחרונה את רוני וירדן לשחק ביחד, לראשונה, על במה אחת. בימים אלו הן מגלמות את שתי הדמויות הראשיות בהצגה "שמנה" של ניל לביוט ובבימויה של ענת צדקוני, אשר נוגעת בבעיה חברתית כאובה של הפרעות אכילה, תוך עידוד וטיפוח חברתי של מודל יופי במידה 36.

רוני משחקת את דמותה של הלן, בחורה שמנה, שכנגד כל הסיכויים מפתחת זוגיות עם טום, איש היי-טק יפה ומצליח, וירדן משחקת את דמותה של ג'ני הסקסית והחטובה, שמאוהבת אף היא בטום ואינה מבינה מה הוא מוצא בהלן השמנה.

יש נקודות ממשק בין הדמויות שאתן משחקות בהצגה לבין החיים האמיתיים?

רוני: "אני מאוד מתחברת לדמות שלי בהצגה. אף פעם לא הייתי רזה ואין ספק שישנם קשיים של חוסר ביטחון ובמציאת זוגיות. מצד שני, אף פעם לא הרגשתי שישנם דברים שאני רוצה לעשות ולא יכולה. תמיד הייתי שמנה 'קלה'. כשלמדתי בבית צבי", היא מוסיפה, "הבנתי שזה המצב, הוא לא הולך להשתנות, ועם זה אני אנצח. אמנם יש לי פחות עבודה, אבל גם יש לי פחות תחרות", היא מודה.

ירדן, לעומת אחותה, טוענת שהיא ממש לא מזכירה את דמותה ב"שמנה". לדבריה, "אני סולדת מאנשים מתנשאים, שלועגים לאחרים. אבל לצערי זה טבוע בהרבה מאוד אנשים, כולם מתעסקים בזה. אני משתדלת מאוד לא לשפוט ולא לבקר". אלא שבהצגה יוצאות מפיה מילים מאוד חריפות והיא נאלצת להטיח אותן אל עבר אחותה, שמתמודדת גם בחייה הפרטיים עם נושא המשקל.

איך את מתמודדת עם זה שאת "מעליבה" את אחותך על הבמה ופוגעת לה במקומות הכי רגישים?

"כשאני קוראת לה 'כלבה שמנה, או פרה ענקית ודוחה' אני מתנתקת באופן רגשי מהסיטואציה, ולחלוטין מתרחקת מהתחושה שאני מעליבה או פוגעת בה. היה קשה, אבל בעיקר זו חוויה לעבוד ביחד".

ואכן, זוהי גדולתו של שחקן, ושתיהן מבצעות זאת באופן מושלם. הדיסוננס בין הדמות הקרה והסנובית על הבמה, לבין הבחורה הרגישה והמתוקה שירדן במציאות, הוא עצום ומפתיע. וכשרוני צוחקת בקול מתגלגל ובוטח במהלך הראיון, אני כמעט כועסת עליה על שגרמה לי להזיל דמעה בהצגה.

רוני, בעבר שיחקת תפקיד של דוגמנית עירום, ונראה שאין לך בעיות של דימוי גוף – ובכל זאת, היית רוצה לגלם תפקיד אבל חוששת שלא תקבלי אותו בגלל המשקל?

"כשהייתי בשנה א', העלו ב"בית צבי" את המחזמר "שיער". הבמאי עשה אודישנים של שירה, וביום למחרת התפרסמו התוצאות בלוח מודעות. ראיתי את השמות של כולם - חוץ מהשם שלי. ואני שרה טוב", היא מודה. "הייתה לי ברורה מה הסיבה והייתי בהלם, ממש מרוסקת. ודווקא במחזמר שמדבר על אהבה חופשית, שיוויון בין גזעים, מינים ומראה".

בהמשך, על אף שלא עברה את האודישן הראשון, "נדחפה" לאודישן השני כי לא הייתה מוכנה לוותר. לצערה, הבמאי רצה קאסט הומוגני, וחשש שאם היא תהיה על הבמה היא תבלוט יותר מהשאר, והחליט לוותר עליה. לימים, כאמור, רוני התקבלה לשחק בעיבוד המחודש של המחזמר בקאמרי.

"החלטתי שאני נלחמת על המקום שלי", היא אומרת, ומוסיפה כי היא מקפידה להגיד לאחותה: תמיד תהיה מישהי יותר יפה, יותר כוסית, אבל ירדן יש רק אחת – ועם זה תעבדי. "השקעתי בלימודים כמו נמר, אף פעם לא הברזתי, נתתי את הנשמה". וזה אכן השתלם לה, כשקיבלה בשנה ג' את פרס מצטיינת המחזור. "אנחנו נותנים את הפרס הזה רק למי שאנחנו חושבים שיהיה בתחום הזה גם בעוד 10 שנים", לחש לה אז מנהל בית הספר גרי בילו ז"ל, שלא זכה לראות אותה מגשימה את נבואתו.

בין שאר עבודותיה, היא זכורה כ"רקדנית השמנה מהפרסומת ההיא לבזק". "אני יודעת שאני גימיק", היא מודה. "זה לא מפריע לי, אני שמחה שזה ככה, כי זה מה שעובד לי ולא תוקע אותי בתפקידים מאוד מגבילים ומוגבלים. אני מניחה שאם זה היה הפוך, גם אני הייתי חושבת שאני גימיק. אבל לצערי, בגלל זה, המלהקים לא יזמנו אותי לאודישנים של בחורה "נורמטיבית" בת 30 ואני לא אקבל את התפקיד הראשי, אלא תמיד אהיה החברה של זו שמשחקת בתפקיד הראשי.

האחים שלה ממהרים לתמוך ולפרגן: "לרוב, כל דבר שרוני עושה, נורא מפרגנים לה, מתאהבים בה, היא כובשת", לדברי ירדן, וגלעד מוסיף כי אחד החלומות הכי גדולים שלו זה ששלושתם ישחקו ביחד, על במה אחת. בינתיים, הוא דווקא בחר להניח בצד את המשחק לטובת השירות הצבאי.

איך בחרת לשרת דווקא בסטי"לים ולא בתאטרון צה"ל, למשל?

"לפני הצבא עוד לא השתתפתי בהפקות גדולות, והרגשתי שלא יקרה כלום אם אני מפסיק לשחק. רציתי להיות לוחם, וידעתי שתוך כדי השירות אני אצליח לשלב גם את אהבת הבמה". את הסדרה המצליחה "יומני החופש הגדול", בה הוא משחק את דמותו של רוי, צילם בזמן שהיה בדח"ש (דחיית שירות). כיום הוא קצת מרגיש "תקוע במקום" כיוון שבמקום לעלות על גל ההצלחה של הסדרה וההכרה שבאה איתה, בחר לשרת את המדינה, אבל לא מצטער על הבחירה שעשה, לדבריו, וכבר יש לו תוכניות להמשך.

עד היום פנה בעיקר לקהל של ילדים, אבל כבר יש לו תוכניות לגדול ולהתפתח. "המטרה שלי היא שברגע שתהיה לי קריירה, אני רוצה לקבל את ההכרה כשחקן שיהיה נורא מגוון, ולא יעשה רק תפקידי אופי ברורים מאליהם. מאוד חשוב לי לקבל את ההכרה כשחקן ולא כסלב". לראייה, הוא החליט לדחות הזמנה לאודישן של "הכוכב הבא", למרות שבהפקות שהשתתף בהן הפגין את כישוריי השירה הנפלאים שלו על הבמה. "אין לי משהו נגד ריאליטי, אני אוהב לצפות בזה, אבל אני לא חושב שזה יקדם אותי למקומות שאני שואף אליהם".

שלושת האחים לבית מרחבי שואפים להגיע מאוד רחוק – לא בלי עבודה קשה. ברור להם שכדי להצליח הם צריכים לעבוד קשה – ביחד ולחוד. הם שואפים להיות במקום הזה שבו העבודה מגיעה ממקום של אהבה ותשוקה, ולא רק ממקום של פרנסה. על אף רצינותם את המקצוע, הם חבורת אנשים צינית, מצחיקה ואופטימית, ונראים מחוזקים ומשועשעים מאוד ביחד. "אנחנו חייבים לכתוב סיטקום על המשפחה, יש לנו סבתא פולנייה משוגעת".

ניסיתי להבין מה הסוד מאחוריי התקווה, החיבוק והחיוכים המלוכדים. הם סיפרו כי לפני עשר שנים, במוצאי חג שמחת תורה, שהו עם המשפחה במלון הילטון טאבה בזמן שהתרחש בו הפיגוע בו נהרגו 34 בני אדם ונפצעו 171. "היה בום מטורף, הדלת נפרצה וטיח ירד מהתקרה. אנשים רצו עם פצועים על הידיים, דרכנו על גופות".

למזלם, הם לא נפצעו, וייתכן מאוד שהמקרה הזה חיזק אותם, גרם להם ללכת אחרי החלום המשותף, שלא מאפשר לאיש לכופף אותם. אלא רק בסוף ההצגה, כשהמסך יורד והם משתחווים לקול מחיאות הכפיים.

_________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים: