"הייתי בן 12 כשהגרמנים הגיעו לבודפשט במרץ. 1944 החיים נעשו קשים מאוד, הוכרחנו לשאת טלאי צהוב על בגדינו ונאסרה עלינו הכניסה למקומות ציבוריים. אבי האהוב, סוכן בדים במקצועו, נלקח לעבודת כפייה, והפרידה ממנו הייתה קשה מנשוא. רק אמא ואני נשארנו בבית. חיים שלמים נעצרו. אני זוכר שיום אחד כומר צעיר דפק על הדלת והציע להציל אותי אם אתנצר. הסתכלתי לו בעיניים, ואמרתי שאני יהודי וגם אמות יהודי. הוא הביט בי בהשתאות, נתן לי נשיקה במצח, ולחש: 'אלוהים יעזור לך, אתה תישאר בחיים ואל תפחד'.
>> לעוד סיפורים מרגשים, לחצו כאן
"כמה ימים אחרי כן, ביוזמה של הצלב האדום וכנראה בהשפעתו של ראול ולנברג, הוברחתי למנזר. אמא נאלצה להיפרד ממני, הבטיחה לי שעוד ניפגש, ונעלמה דומעת. הועליתי על משאית אחת מתוך שרשרת של משאיות ועליהן ילדים נוספים, ובחצות הגענו למנזר. אב המנזר הודיע לנו שמעתה עלינו לשכוח שאנחנו יהודים וכל אחד מאיתנו קיבל שם נוצרי.
"כשהכניסו אותנו לחדרים, אחז בי פחד אימים, אבל ילד אחד, גדול ממני בשנתיים ושמו לאצי, תפס בידי ולחש לי 'גם אנחנו יהודים'. הוא לקח אותי תחת חסותו. מאז היינו שלושה: לאצי, אני ועוד ילד קטן יותר שקראנו לו קטנצ'יק. "שלושה חודשים שהינו שם. כילד יהודי שנרדם מדי לילה עם קריאת שמע והתעורר בבוקר עם 'מודה אני', זה היה נורא בשבילי להצטלב ולהתפלל, אבל היינו חייבים לשמור בסוד את יהדותנו. במנזר היו גם ילדים נוצרים. "לילה אחד, בחצות, העיר צלצול עז את כולנו. הגרמנים הקיפו את המקום ופרצו פנימה בצרחות וקללות, מודיעים לכולם להתרכז ברחבה שבחוץ. הם נכנסו לחדרי השינה, צורחים ומרביצים ללא רחם. לאצי, קטנצ'יק ואני התלבשנו במהירות ויצאנו למדרגות, שם עמדו שוטרים ובידיהם פנסים דולקים. כשהגענו למטה, לאצי תפס את ידינו וסחב אותנו אל מאחורי עמוד אבן גדול. הסתתרנו מאחוריו בחשיכה, רועדים בכל גופנו, עדים לציד אדם נורא, שומעים את הצרחות, את הבכי של הילדים, את המכות. זה היה גיהינום. "אחרי שהשתתקו הקולות ושמענו את המכוניות מתרחקות, השתרר במנזר שקט מקפיא דם. רק אב המנזר הזקן פסע בחצר. יצאנו מולו, שלושה ילדים רועדים, וראינו שהוא מופתע מאוד. לאצי ביקש ממנו באדיבות שייתן לנו לצאת החוצה, כי ידענו שאם הגרמנים יחזרו הם יהרגו אותנו. אב המנזר ליווה אותנו לשער, נישק כל אחד על ראשו ובירך אותנו. "וכך יצאנו, שלושה ילדים קטנים, באמצע הלילה, והשער נסגר מאחורינו. בחוץ היה עוצר והפטרולים של הגרמנים ירו בכל מה שזז. החלטנו להתפצל כדי שלא לבלוט לעין, נפרדנו, וכל אחד מאיתנו הלך לדרכנו. "אז, בלילה, לבד בעולם, הרגשתי את אלוהים נוגע לי בכתף ומחבק אותי, וידעתי שהוא בא לעזור לי. הלכתי שעות ארוכות, בעלטה גמורה, לא יודע מימיני ומשמאלי. הלכתי כמו סומא, בלי מחשבה, בלי כיוון, מרגיש שמשהו מכוון אותי. בשלב מסוים ראיתי אור והתקרבתי למקום. זה היה מלון 'ראקוצי' מרכז גדול של הגסטאפו בהונגריה. קצינים יצאו ונכנסו, שומרי אסדאס עמדו בדלת, ואני עברתי ביניהם בלי שאיש עצר בעדי. אם מישהו היה תופס אותי, היו יורים בי במקום."לקראת ארבע בבוקר הגעתי הביתה. אין לי מושג איך. כל הדירות היו חשוכות, גם הדירה שלנו. עמדתי ליד הדלת, מפחד להיכנס, מפחד לדעת מה קרה. אחר כך הלכתי למנהלת הבית, דפקתי בדלתה וביקשתי מפתח לדירה של משפחתי. היא אמרה שלקחו את כולם לגטו.
"נכנסתי הביתה, אמא איננה והדירה ריקה לגמרי, כל הרהיטים נגנבו פרט למיטה שבורה. התמוטטתי עליה ונרדמתי. אחרי רבע שעה העירה אותי מנהלת הבית וצעקה עליי לעזוב מיד, כי הבניין כבר 'נקי' מיהודים. ביקשתי ממנה להישאר רק עד הבוקר, אבל היא התעקשה שאצא אף שבחוץ הסתובבו שומרים אכזרים. "התחלתי לבכות, לצעוק, להתחנן, עד שבשלב מסוים נדלק אור בקומה הראשונה. ששכנה, שהייתה אשתו של סרן בצבא ההונגרי, יצאה החוצה. היא ביקשה אותי לבוא איתה הביתה, לא שאלה דבר, רק נתנה לי סנדוויץ', כוס חלב ומיטה חמה. אני זוכר שהיא כיסתה אותי בשמיכה לפני שנרדמתי. "בבוקר היא לקחה אותי ביד והלכה איתי ברגל עד לגטו. בשער עמד סמל הונגרי שעצר אותה. היא הוציאה תעודה של בעלה, הראתה לו, ואמרה שיש בפנים יהודי שחייב לה כסף ולפני שהורגים אותו היא רוצה בחדד זרה את מה שמגיע לה. הוא הסתכל עליי ושאל מי אני, והיא ענתה: 'הבן שלי', כך, בזכותה, פגשתי שוב את אמא, שהתעלפה כשראתה אותי."מאותו יום נשארתי בגטו יחד עם אמא, שהצילה את חיי אין ספור פעמים. שנינו נצלנו, אבל אבא לא שרד. עם הזמן נודע לי שכל הילדים והכמרים שהוצאו בלילה מן המנזר, יהודים וגויים, הוצעדו לדנובה ונורו למוות עוד באותו לילה".
השורה התחתונה:
"עד היום אין לי מושג מה עלה בגורלם של חבריי הטובים לאצי וקטנצ'יק, ואני מתחנן בפני כל מי שיודע או נזכר במשהו ליצור איתי קשר דרך המדור. פרשת הילדים במנזר ההוא מתועדת בארכיון של הצלב האדום בז'נבה וגם בספר 'ילדי המנזרים', אבל אין לי דרך למצוא את חבריי".
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
ומה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: farkash33@gmail.com
____________________________________________________________________________________________________________________________________________
לכל אדם יש סיפור:
- התעמתה עם משפחתה ויצאה לחופשי
- הצילה ילד ממוות וחולמת להפוך לאחות
