יופי חוצה גבולות: הדוגמנית שברחה מסודן ומצאה בית בישראל

ברגע אחד בגיל שש, כשאבא שלה נרצח מול עיניה, התפרק לרסיסים עולם ילדותה המוגן של רזאן אחמד. "עד אז היה לי הכל, משפחה אוהבת, בית חם ובעיקר היו לי שורשים. פתאום הפכתי לפליטה, עם כל מה שהמילה הזאת אומרת. לא נשאר אפילו רמז לחיים הקודמים שלי", היא אומרת.

וגם היום, כמעט 17 שנה אחרי - בהן עשר שנות נדודים בין צ'אד, לוב, מצרים וישראל - הזיכרון של אותו יום, כשאביה שרוע על הרצפה, מדמם למוות מול הכנופייה שרצחה אותו, צרוב בנשמתה והולך איתה לכל מקום.

היא נולדה לפני 23 שנה בדרפור שבמערב סודן. "היינו משפחה אמידה, היה לי הכל ובשפע. אבא סיים לימודי מינהל עסקים בבולגריה ועבד בתפקיד בכיר בחברה גדולה למכוניות. אמא הייתה רואת חשבון ועבדה בבנק. שניהם, אגב, היו גבוהים מהרגיל. אבא 210 ס"מ ואמא 180 ס"מ. מהם ירשתי את הגובה. הייתי ילדה מפונקת, בת יחידה בין שני בנים, והפייבוריטית של אבא, שפינק אותי כל הזמן. מלחמת האזרחים בסודן שמה קץ לחיים שהכרתי".

"כן. זה היה הסיכוי היחיד שלנו להישאר בחיים. זה היה לברוח או למות. לא קברנו אפילו את אבא. אפילו תמונה אין לי. אני רק זוכרת כמה צעיר הוא היה. בן ארבעים בסך הכל".

החיים בדרכים

בשנה הראשונה למנוסת האם ושני ילדיה, התגוררו באינג'מינה, בירת צ'אד. "קיבלנו עזרה מאנשים טובים ומארגונים של פליטים. אמא, שהייתה במעמד בכיר בסודן, עבדה בעבודות מזדמנות. למשל, היא מכרה ירקות כדי שיהיה לנו אוכל.

"בשלב מסוים עברנו ללוב במטרה להגיע משם למצרים, כי שמענו שיש במצרים ארגון גדול שעוזר לפליטים וחשבנו שאולי נמצא בעזרתו מקום שיקלוט אותנו. בסוף נשארנו בלוב כמעט ארבע שנים. הלכתי לבית ספר מקומי, ואמא התפרנסה ממכירת בגדים".

"רוב המצרים התייחסו אלינו בסדר, אבל החיים שם לא היו קלים. שמענו מאנשים שאפשר לעבור את הגבול לישראל ושהחיים פה טובים וגם האנשים. כילדה לא חשבתי שארצה לגור כאן. בבתי הספר הערביים חינכו אותנו לשנאה. אבל אמא שמעה שיש בדואים שעוזרים לעבור את הגבול, היא שילמה מאה דולר על כל אחד מאיתנו, וכך הגענו לגבול.

"החיילים הישראלים שמצאו אותנו נתנו לנו שמיכות ואוכל ושמו את אחי הקטן ברכב כדי שיהיה לו חם ושיוכל לישון. אחרי הרבה זמן גילינו עולם אנושי. אני מוסלמית, אבל אני יכולה להגיד שהישראלים, היהודים, קיבלו אותנו יפה יותר מאשר המוסלמים.

"שלחו אותנו לבאר שבע, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו משוחררים, ברחוב. אמא פגשה מישהו עם רכב ואמרה לו שאנחנו רוצים להגיע לתל אביב, והאיש לקח אותנו בלי כסף, רק מפני שהוא היה איש טוב. בדרך הוא קנה לנו פלאפל ושתייה, ועד היום אני מתה על פלאפל.

"באותו ערב שבו רצחו את אבא הוא נעלם. במשך שנים חשבנו שהוא מת בטבח שהערבים עשו בשבטים האפריקאים, על אף שאמא טענה כל הזמן שבתוך תוכה היא מרגישה שהוא חי. כל הדרך לגבול צ'אד היא חיפשה אותו בין עשרות האלפים שנמלטו איתנו, אבל לא מצאה. רק לפני שלוש שנים התברר לנו שכמו שאנחנו חשבנו שהוא מת, כך גם הוא היה בטוח שהרגו אותנו ושהוא נשאר לבד בעולם".

"יום אחד אחי הצעיר מצא בפייסבוק בחור בשם סדאם, כשם אחי, בעל שם משפחה כמו שלנו. אחרי כמה בדיקות התברר שמדובר באחינו האבוד. הוא סיפר לנו שברח מסודן, התגלגל בכל מיני מקומות באפריקה, ובסוף הגיע למלטה, למד שם הנדסת מחשבים, והיום הוא עובד בחברה גדולה. הוא רצה לבוא אלינו לישראל, אבל לא הצליח לקבל ויזה ולכן עדיין לא נפגשנו".

אהבה מעבר לפינה

זאן למדה בתיכון עירוני ז' ביפו, ועד לאחרונה עבדה במוקד הטלפוני של מלון "הילטון", אבל החליטה לעבור למלצרות.

"אני צריכה את הכסף. אמא רק בת 48, אבל בגלל כל מה שעברה בחיים היא חלתה בדלקת פרקים וסובלת גם מלחץ דם גבוה, והיום אני המפרנסת היחידה. אחי לומד בפנימיית כדורי, הוא תלמיד מצטיין, אבל עדיין צריך לעזור לו וכל העול נופל עליי".

"אני גבוהה מאוד, 1.83 מטר. כילדה הגובה הפריע לי, היום כבר לא. לדעתי, הגובה הוא סוג של יופי, כמו רזון, בתנאי שהוא לא מוגזם. מאז שהתחלתי לדגמן עשיתי כל מיני תצוגות גדולות, למשל לדני מזרחי, ירון מינקובסקי, מאיה נגרי וגם לויצ"ו העולמית, ועבדתי הרבה עם סמדר גנזי. כיום סוגרים לי תצוגות בכלל בלי אודישן, כי כבר מכירים אותי".

"היו לי הצעות באירופה, אבל זה לא הסתדר עד עכשיו בגלל הוויזה. ובכל מקרה, אם אעבוד בפריז או במילאנו, אחזור מיד אחרי סיום העבודה כי אני מאוהבת".

"קוראים לו עלי, הוא אמריקאי משיקגו, בן 31, שעובד בשגרירות ארצות הברית בישראל. לפניו היה לי במשך חצי שנה חבר גרמני שעבד בשגרירות הגרמנית. עם ישראלים לא הלך לי.

"לא. החלטנו להישאר בישראל והוא יבקש להמשיך לעבוד כאן. אני רוצה לחיות בישראל, זה המקום שלי. אני לא מאמינה בדת אלא בבני אדם. יש לי חברים ישראלים מהלימודים ומהעבודה, ואני מרגישה הזדהות עם היהודים בארץ. כשלמדתי את ההיסטוריה שלכם והבנתי כמה עבדתם קשה כדי להשיג מדינה, הייתי בשוק. בעולם לא יודעים כמה האנשים פה חכמים".

"רוב החברים שלי שבאו מדרום סודן גורשו מישראל וזה עצוב וכואב. אני מרחמת עליהם. דרום סודן היא מדינה חדשה, ועל אף שאין מלחמה עכשיו, החיים שם קשים. אני לא יכולה לחשוב איך היו נראים החיים שלי אילו הייתי היום בסודן".

"אני מבינה שזו מדינה של יהודים, אבל כואב לי איך מתייחסים כאן לסודנים. הרוב הם אנשים טובים, שקטים, שרק מבקשים לחיות ורוצים לעבוד ולהתפרנס בכבוד. נכון שיש כאלה שעוברים על החוק אבל הם מיעוט. הסטיגמה שהודבקה לסודנים מכאיבה לי. אגב, הרבה פעמים אנשים שפוגשים אותי לראשונה חושבים שאני אפרו־אמריקאית או אתיופית. אבל לא, אני סודנית גאה".

__________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים :

• עינת שרוף על ההשראה הגדולה בחייה
  
• למשה איבגי נמאס מהמצב במדינה
  
• האם אמן הגרפיטי הגדול בעולם הוא מתחזה?