מה המזג: קר
מה נשמע: עצבובי
ללא מלים
ללא מלים.
שיקגו היא עיר של לידות. כלומר, ככה חשבתי עד היום. כל האנשים סביבי משריצים ללא הכרה, מייצרים ילד ועוד ילד ועוד אחד ותאומים. כל חודש כאן הוא שישו ושמחו של בייבי שאוורים, מסיבות לפני שהתינוק נולד ואחרי שהתינוק נדחף, ובריתות וחגיגות. חברותיי נופלות בזו אחר זו למלכודת אי אכילת הסושי והגעגועים ליין, ויוצאות מהמסע עם זאטוט צורח וחודשים ללא שינה, כשהן ממלמלות דברים כמו: "אני קצת עייפה אבל זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", בזמן שהן מכניסות את החיתול לארון ואת התינוק לפריזר.
והנה השבוע מג ומריה היו אמורות ללדת, ביחד ממש, באותו היום. מג ילדה את תומאס ג'יימס המתוק, ממש בזמן. התינוקת של מריה מתה בבטן שלה, יום לפני תאריך הלידה המשוער.
וכך גיליתי ששיקגו היא גם עיר של מיתות. לא רק מיטות ומיטוזות אלא גם דברים עצובים ששוברים את לבי וגורמים לי לבקר בבית קברות קתולי באמצע יום חורפי שמשי שהיה יכול להיות מאד אופטימי, בנסיבות אחרות. בתי הקברות האמריקאיים (שאינם יהודיים) נראים כמו בסרטים – בלי הפתעות, בלי מצבות. פאדר ג'ון אמר כמה מילים על אלוהים ועל ישו, החברים שלי בכו, אני צילמתי.
אז עצוב לי לכתוב השבוע פוסט, אבל יש לי תמונות של לוויה מקומית. לוויה קטנה ואינטימית לתינוקת שמעולם לא פגשה את העולם.
ללא מלים.
כמו בכל עיר גדולה, בתי הקברות בשיקגו מספקים מנוחת עולמים לערב רב של אנשים מעניינים, ביניהם מיטב אדריכלי ארצות הברית, פוליטיקאים לאומיים ואפילו מבחר לא מבוטל של ראשי מאפיה - אל קאפון, למשל. אתם מוזמנים לדגום אותם אם אתם כאן.
ואם אתם מגיעים לבית הקברות מרי-היל בניילס, אז בייבי יאנה קבורה במתחם של התינוקות ויש לה דובי ורוד על הקבר. רק שתדעו.
