מה המזג: מינוס מעלה צלסיוס והשלג מבושש לבוא.
מה נשמע: פרנק סינטרה. הוא מדבר על העיר שלי.
כמה מילים: אפס. החופש של הקטנה מוציא אותי מאיפוס.
שלום. אני נוסעת
התורה של הישראלי המהגר גורסת, בניוגוד לחוקי הטבע, שכל מה שיורד מוכרח גם לעלות. ולפיכך כל ישראלי שמוצא את עצמו בתפוצות מנהל עם עצמו ועם סובביו את שיחת "מתי אתה חוזר?" מדי יום ביומו, מדי נ"צ בנ"צ. "מתי אתה חוזר" אינו מתייחס, כמובן, לחזרה כוללת בתשובה וגם לא לחזרה פרטנית מן הסופרמרקט הביתה. החזרה היא של בן ישראל לביתו, להלן, מדינת ישראל.
כמו יו-יו המחכה להימשך בחזרה לכונכיה שלו חי הישראלי בניכר, כשהוא חושב על ישראל אך עושה קניות בטרגט. אותו ישראלי בגולה חי על זמן שאול, או שכך הוא מרגיש לפחות, בין אם הוא מעדיף לחיות בישראל ובין אם לא. "אני אוהב לחיות כאן", הוא אומר, לעצמו ולסובביו, "אבל שם נמצאת המשפחה/שם נמצאים השורשים/בגלל הילדים/בגלל השפה/בגלל בתי הספר/בגלל החום והתרבות/כי מתישהו מוכרחים לחזור", והחביב עלי מכולם: "כי שם הבית".
"שם הבית" תופס לפעמים גם אחרי הרבה הרבה שנים של יצירת בית במדינה אחרת, נפלאה, נעימה ומחבקת. ואמנם קשה להתמודד עם טיעוני המרחק מהמשפחה, ואנחנו מרגישים את המרחק הזה לעתים קרובות, אבל כל הטיעונים האחרים פתוחים לדיון וכדאי שיהיו. מבלי להיכנס לתשובות שלי על נושא בתי הספר, השפה, החום והתרבות הישראליים, אני מבינה שישראלי שחי בניכר מתישהו באמת מוכרח לחזור. הוא מוכרח לחזור כי הוא מדבר על זה ללא הפסקה. לפעמים הוא חוזר גם אם הוא לא רוצה, רק בגלל שהוא מרגיש שהוא צריך, שלא להיתפס כיורד, כבוגד, כמתבולל (ויש מקום לפוסט שלם על הקמפיין המגוחך של משרד הקליטה הישראלי בדבר התבוללות הישראליים בקרב יהודי ארצות הברית רחמנא ליצלן).
ישראלי אחד עוזב את מדינת ישראל לטובת שיקגו, 2008
התחושה שמתקבלת אצלי היא שמרגע המעבר מישראל למדינה אחרת בעולם, הוא חש צורך מיידי להתחיל להתנצל. הוא מרגיש אשם (ורשויות מדינת ישראל, בין השאר, בהחלט לא מקלות עליו בתחושה המיותרת הזו, כאמור). כי ישראלי שעזב את ישראל הוא ישראלי שסרח, שתעה מדרכו, שמחפש את הדרך חזרה, הוא ישראלי ללא הצדקה וללא הסברים. אם הוא מעדיף לחיות במדינה אחרת סימן שהוא חלש, שהוא נפל בפח הפינוקים המנצנצים, מזג האוויר הנעים ומדיניות ההחזרה הנוחה והאנושית בחנויות. פויה. זה ישראלי זה? זה בדיחה.
ומי שמגיע לכאן כדי ללמוד, עוד יותר מכל ישראלי אחר מצוי כאן על זמן שאול. ללימודים תאריך תפוגה ועמם גם לוויזת הסטודנט ותרבות הטרנזיאנטים פושה כי קשה לעקוף אותה. מי שיודע שזמנו קצוב חי כך, מבלי לייצר חברים אמיתיים, מבלי לתקוע שורשים. מי שחושב שהוא אוטוטו עוזב חי בתחושת אחריי המבול, ומשאיר אחריו בלאגן לא קטן.
אבל לא לשם כך התכנסנו הפעם. עם כל הביקורת שלי על הדרך שבה חיים ישראלי התפוצות הקרובים למקום מגוריי, הקושי הגדול באמת הוא דווקא כשמאבדים אותם, או אולי כשהם חוזרים "הביתה". אנחנו מאבדים בצורה הזו הרבה חברים. וזה קשה וזה עצוב וזה משקף את המפלצות המפחידות שחיות בלבנו הציוני הגולה.
שכנינו היקרים עזבו את שיקגו לפני שבוע. בז'רגון הישראלי הם "חזרו". בז'רגון המקומי הם פשוט עזבו. העתיקו את חייהם על ביתם מזה עשר שנים ועל ילדיהם שמעולם לא חוו את ישראל לביקור של יותר משלושה שבועות ועזבו את כל מה שהכירו היטב לטובת הרבה דברים שהם לא. הם עשו את זה מתוך רצון ומתוך סקרנות אך לא בלב קל ולא בלי תחושת החמצה. האם הם עושים את הדבר הנכון? ומהו, בעצם, הדבר הנכון?
אריזה משפחתית
הבית נארז במהלך חודשיים של בלאגן והמכולה התמלאה תוך יום בודד. משרד הקליטה הישראלי עושה כל שביכולתו "להחזיר" את ילדיו הביתה ומפנק את מי שמוכן לחיות בלב המאפליה על בסיס יומיומי במכולה פטורה ממכס ושאר תופינים. אבל חוויית העזיבה לא היתה קלה, לא להם ובמיוחד לא לי. הם ארזו את מטלטליהם ואני עשיתי ספירת מלאי לשלי. הם נפרדו מחברים ואני, בשמם, נפרדתי מהרחוב, מהשכונה, מהעיר. נפרדתי בשמם מהגן ומהבריכה, נפרדתי עבורם מהמילניום פארק ומשיעור הבלט של מיס מורין שאליו הולכות (הלכו!) בנותינו ביחד. הפרידה היתה קשה.
אבל אולי הקשה מכל היתה השאלה שהציקה לי ללא רחם: האם גם אני אצטרך לעזוב? האם הישראליות שלי חזקה מהבינלאומיות שלי? האם לא תהיה לי ברירה, ויום אחד גם אני אאלץ לעזוב את המקום הנפלא הזה רק בגלל שכך אני מתוכנתת? ומי לעזאזל יכול להוציא לי את הצ'יפ הזה מהגוף?
כמה בובות אמריקן גירל חוקי להביא במכולה? אורזים את החיים
לא אכחש. אני מרגישה ששיקגו היא ביתי האמיתי, שרק חיכה שאמצא אותו. אבל ייתכן, כמו יו-יו מקולקל, שגם ימיי קצובים כאן. אולי יום אחד גם אני אאלץ להעתיק את עצמי מהמקום הזה, בו אני מרגישה בבית כבר שלוש שנים וחצי, ולהעביר את כל היקר לי בחזרה למדינה שאני מכירה היטב אך בחרתי לעזוב.
אני מקווה שלא. ובינתיים, אנחנו מתגעגעים אליכם, שכנים. ואנחנו מקווים שתמצאו את עצמכם בחזרה בארץ בקלות. ואם לא, מי יודע, אולי היו-יו עובד לשני הכיוונים.
מוקדש לאלונים, וריגו מוסר ד"ש.
מיי קיינד אוף טאון:
