לקראת הנסיעה התחלתי לטפח אוסף שזנחתי מאז הילדות, או יותר נכון, אמא שלי התחילה. לא מדובר באוסף בובות-פרוותיות-ייצוגיות ממדינות נידחות, וגם לא באוסף בגדים-לכל-אירוע. התחלתי לאסוף נוגדנים. חלק אני נושא בגופי ממש כחיסונים נגד טטנוס, פוליו, קדחת המוח היפנית (המפחידה מכולן, אין ספק), צהבת וכלבת. חלק נישאים בתיק, כמו כדורים נגד מחלת גבהים, מלריה, דיזנטריה, שלשול חריף (אחסוך מכם את הבדיחה), כאבים מכל סוג, טיפוס במעיים, טיהור מים ועוד זוג משקפיים. שזה גם נוגדן. רק כדורים נגד לב שבור אין לי, אבל בהודו יש מלא.



אם היו כדורים נגד היטלטלויות באוטובוסים, פקידים מושחתים וסוחרים רמאים הייתי לוקח גם אותם, בטוח. לכבוד הזמנת כרטיסי הטיסה, אולפן הסרטים שבראש שלי מתעלה על עצמו. יש סרטים לכל המשפחה, סרטי פעולה, אימה, מותחנים פסיכולוגיים וגם קומדיות רומנטיות. הנה אני נלחם בכנופיה של שוטרים קזחים מושחתים. קטנוע הודי נתקע בי, כמו שקרה לדוד שלי. הנה מתאהבת בי תיירת אירופאית בשרוואל, לא חשוב מאיזו מדינה, אבל בטוח יפה וחכמה מאוד. מה, זה יכול לקרות. בעקבות פרסום הבלוג אני הופך לידוען בקנה מידה ארצי. אלא אם המחשב שלי נגנב, נרטב, נעזב או סתם נופל. הנה אני מתרחץ במעיינות חמים, נוסע באוטובוס על סף תהום, מדבר עם סינים ברכבת, מוזמן לאוהל של משפחת נוודים קירגיזית, מטייל בהרים מוריקים. בשביל מה לצאת לטיול, כשיש את כל זה בראש.

זה הזמן לקרוא שירה. את גלולת הרגש יש לבלוע על בטן ריקה. לפני נמצא הבלתי ידוע וככל שאנסה יותר לברר אגלה את מימדיו האדירים. מספרים על מורה זן שקיבל בביתו פרופסור מהאוניברסיטה שבא לחקור ולדרוש בדבר הזן. הגיש לו המורה תה. מזג לאורחו מלוא הכוס, ואז עוד ועוד, עד שנשפך התה על השולחן. תמה הפרופסור, התרגז ואמר: "אבל הכוס מלאה, אי אפשר למזוג עוד"."כמו הכוס", אמר לו המורה, "גם אתה מלא דעות וסברות משלך. כיצד אוכל להראות לך את הזן, כל עוד לא רוקנת את הכוס שלך?" הרגלי היומיום היקרים שלי מתפרקים והעיניים נפערות לרווחה. כדי לקבל את החדש, צריך לוותר על הישן.

נפרדתי מחברים טובים. זה היה נעים. בכל זאת אני יוצא לטיול, לא למלחמה. אישרנו את אהבתנו, את דאגתנו, החלפנו חוויות וחלומות. הרבה נוסעים עכשיו, או ייסעו בקרוב, או נסעו לא מזמן. ידענו שבחודשים הקרובים לא נהיה שם אחד בשביל השני. אולי נעדכן פרטים יבשים, אולי נדבר כדי לא להתנתק. אנחנו מכירים את זה.
כשירד הלילה יצאתי אל תחנת האוטובוס בעיר התחתית של חיפה. אור חלוש בקע ממאפייה ישנה מאחורי התחנה, בין בתי האבן הקטנים. ילד רזה רץ הביתה עם שקית ניילון מלאה בייגלה, קיבלתי גבינית על חתיכת נייר. האוטובוס טיפס בכבדות את רחובותיה התלולים של העיר, בדרך הארוכה לבית הוריי שבמעלה ההר. התבוננתי בערגה באורות המפרץ הרחוקים. רגש חם, חסר צורה, התפשט בבית החזה. זה הבית שלי.