יש סיפור זן שאני מאוד אוהבת, שמספר על צייר מפורסם שהתבקש לצייר תרנגול בשביל אחד מעשירי הכפר. עובר שבוע, עוברים שבועיים, והציור עדיין לא מוכן. לבסוף מגיע העשיר לשאול מה עם הציור שלו, ואז המאסטר מצייר לו בשתי שניות ושלוש משיכות מכחול ציור מרהיב של התרנגול המיוחל. אז מה לקח שלושה שבועות, מתעצבן העשיר. לשבת ולהתבונן בו בלול התרנגולות, ענה המאסטר.

רוצים לחסוך בזמן, אבל יש דברים שאי אפשר למהר בהם

מכירים את זה שאתם מזמינים פיצה, וכבר נורא רוצים שהפיצה תהיה כאן? או כשלוחצים על כפתור במחשב, ולא קורה כלום, ואז מתחילים ללחוץ בטירוף על הכפתור הזה בציפייה לקבל כבר תגובה? נכון שאיכשהו התגובות המהירות האלה קורות יותר ויותר בעשורים האחרונים, ויש איזו תחושה שפעם זה לא היה ככה? אז זה נכון. פעם באמת דברים לא היו מעכשיו לעכשיו, פעם דברים לקחו הרבה יותר זמן, ואולי דווקא בגלל ששום דבר לא קרה מהר פעם, אז לאנשים היה הרבה יותר זמן.

אנשים ישבו לשיחות גם סתם ככה, שכנים ביקרו זה אצל זה, חלקו ארוחות, ופיתחו מערכות יחסים. דברים לקחו זמן, לפעמים הרבה זמן. וזה היה בסדר גמור עם כולם.

עברו השנים, ודברים לוקחים מעט מאוד זמן. תשלומים וסידורים בקליק, טייק אווי, פאסט פוד. והאם זה פינה למישהו זמן, כל הדברים האלה שלוקחים מעט זמן ופעם לקחו המון זמן? ממש לא. כולנו הרבה יותר לחוצים ומרגישים שחסר לנו זמן.

גבר, אין לך כל כך הרבה זמן כמו שאתה חושב (צילום: shutterstock)
גבר, אין לך כל כך הרבה זמן כמו שאתה חושב (צילום: shutterstock)

ואיך כל הדיון הזה רלוונטי אלינו?

אז ככה. בשיחות עם הלקוחות שלי, ואפילו בהרצאות ובסדנאות שאני מעבירה, חוזר על עצמו מוטיב אחד ברור: איך לחסוך זמן. נשים בעיקר, אבל גם גברים, נורא רוצים לחסוך בהכל. בזמן, במאמצים, בהתכתבויות. וגם, איך לא, בקשרים שלא מובילים לשום מקום. אחרי הכל, מי ירצה לבזבז זמן על מערכת יחסים שלא הולכת לשום מקום? וכמה זמן היה נחסך לנו אם היינו יודעים איזו מערכת יחסים הולכת לאן?

אבל הקטע הוא, כמו בהרבה מאוד תחומים בחיים, שאי אפשר למהר את האבוקדו. הזמן הוא מרכיב הכרחי בכל משוואה.

בדיוק כמו שהזמן שמבלה עוגה בתנור חייב להיות הזמן הזה, והוא הכרחי להצלחתה באותה מידה של דיוק כמו כמות הסוכר הנכונה או כמות הקמח הנכונה, ובדיוק כמו שהזמן ברחם הכרחי להתפתחותו של תינוק לא פחות מגנים משובחים ותזונה מצויינת של האם, ככה הזמן הוא רכיב משמעותי ביותר ביצירת מערכות יחסים, או בהתכוננות להן.

כולנו מכירים אנשים שקופצים ישר לתוך מערכות יחסים. תוך שבוע הם גרים יחד, ותוך חודש כבר מכירים את ההורים וטווים תכניות להמשך. אבל אחרי חודש וטיפה, הדברים איכשהו נראים לא מתאימים כבר. אנחנו מגלים עוד דברים, שגורמים לנו לחשוב שאולי באמת קפצנו מהר מדי לכל זה. ואז זה נגמר בדממה מהולה באכזבה. עד הפעם הבאה.

על מה בזבזתי שנתיים?

ולא שתמיד זה חייב להיגמר רע. לפעמים הקפיצה אל הקשר נעשית אחרי כל כך הרבה חשיבה ובילוי זמן פנימי איכותי, עד שהיא יכולה להתבצע נכון ומדויק ואפילו להחזיק הרבה שנים. אבל רוב האנשים לא מקדישים זמן איכות לעצמם, למאוויים הפנימיים שלהם, וליצירה פנימית של מה שבסוף ייראה כמו מערכת יחסים מוצלחת.

ויש כאן שני קצוות: קצה אחד הוא הרצון לחסוך זמן. הקצה השני הוא להתייחס לזמן עצמו כאל השקעה.הסוד, כמובן, הוא באיזונים בין ההתבוננות בזמן כהשקעה (וזו לגמרי השקעה) ובין התבוננות בזמן כמשאב הולך ומתקצר, שלא משתלם לבזבז אותו.

דוגמה טובה לבעייה באיזונים העדינים הללו היא הלקוחה המקסימה שהגיעה אלי פעם, אחרי שנתיים שהיתה עם בן הזוג שלה. הוא לא רצה לעבור לגור יחד, לא שיתף אותה בשום דבר מחייו, לא חלק איתה דבר. היא רצתה פתרון קסם למחוייבות שלו אליה, וכמובן, לא היה לה זמן, כי היא כבר בזבזה שנתיים איתו, אז חייבים לגרום לו להציע.

אחרי ניתוח מדוקדק של הקשר, הסברתי שלדעתי כדאי לה להפסיק לשלם את המשאבים שכרגע היא משלמת בקשר (זמן, חרדות, תחושות קשות), ולפחות ללמוד את השיעור (מה שניתן ללמוד מהמציאות שבה היא נמצאת): כל התנהגותו של הבחור מעידה כי אינו מתכוון להתחייב אליה לעולם. את מה שהבחור לא מוכן לעשות עכשיו, רוב הבחורים שנמצאים בקשר כבר היו עושים אחרי מספר חודשים. ולכן, אין כאן רכיב של פעולה או של משהו שניתן לעשות, אלא רק לצמצמם הפסדים: להבין את המסר ולעבור הלאה.

היא העריכה את תהליך הגמילה והאבל עליו בכמספר חודשים, והחליטה שאין לה זמן לכזה תהליך. היא רוצה בכל זאת להוציא ממנו את המחוייבות שייחלה לה. אחרי כחצי שנה סימסה לי שהם עברו לגור יחד. עניתי לה שעברה רק חצי שנה, ועדיין לא מאוחר לעזוב ולהתחיל מהתחלה. היא כעסה. אבל היא כעסה קצת פחות כשחזרה אלי אחרי עוד רקבע שנים, חבולה ורצוצה: הם אמנם "עברו לגור יחד", אבל דבר לא השתנה. הוא לא באמת היה שם, בילה ימים כלילות אצל הוריו וחבריו, והשאיר אותה לבד. בתירוצים על קניית דירה, גם השאיר אותה לשלם לבד על הדירה "שלהם". ולבסוף הודיע לה שהוא צריך הפסקה כי היא "כובלת" אותו. במהלך ההפסקה הזאת, אגב, היא גילתה שהוא הכיר מישהי, והתארס.

כדי לקבל מידע מהימן צריכים זמן

אז מה קרה כאן? היתה לה אי הבנה של האיזון העדין בין זמן כהשקעה בקשר – חשוב מאוד, אך חשוב יותר להתבונן בתנובתו עבורה – האם התנובה אכן עומדת בציפיות שלה לשלב זה של הקשר?

הבלילה תהיה מתוקה, אבל היא עדיין צריכה את הזמן הזה בתנור כדי שתוכלו לקרוא לה עוגה (צילום: shutterstock)
הבלילה תהיה מתוקה, אבל היא עדיין צריכה את הזמן הזה בתנור כדי שתוכלו לקרוא לה עוגה (צילום: shutterstock)

כשאנחנו מכירים מישהו, אז רק הזמן שאנחנו מבלים במחיצתו נחשב. הזמן שאנחנו מבלים בהתכתבות, או במחשבות או בפנטזיות הוא הרבה פחות חשוב. כי גם אם אנחנו רוצים הכל מהר ועכשיו, הגוף אנושי והמוח האנושי לא ערוך לזה.

לוקח לנו זמן להבין מי האדם שמולנו, גם בגלל שככל שמבלים יותר זמן יחד נחשפים ליותר מידע על מי שמולנו: מידע על איך הוא כשהוא ככה, ואיך הוא כשהוא ככה. אנחנו גם מדברים יותר כשאנחנו יחד, ואז לומדים עוד דבר או שניים על הפרטנר הפוטנציאלי. אנחנו גם לוקחים את הזמן לפני שאנחנו מתקדמים הלאה למחוזות אחרים, חושפים אותו יותר ויותר לתוך חיינו. ועוצרים בכל שלב להשרייה.

חשוב להבין שכל קשר נבנה בעצם כמו עוגה. כבר ברגע ששפכנו את כל הרכיבים לתבנית, הם אכילים. גם אם אפינו, אבל פתחנו את התנור אחרי 5 דקות, הבלילה תהיה מתוקה. אבל רק אם השארנו בתנור מספיק זמן, היא תגדל להיות עוגה.

בהצלחה!