לאחרונה, בעקבות כמה פוסטים שפרסמתי, כמה מכם - ובעיקר מכן - שלחו לי מיילים די זועמים ותהו אם אני בכלל מאמינה באהבה.

ומה נראה לכם? ברור שאני מאמינה באהבה!

רק מה?

נראה לי שמי שמצא אהבה, מאמין בדיוק באותה אהבה שאני מאמינה בה,

ומי שלא, מאמין באהבה לגמרי אחרת.

אם זה "זה" אז נדע? פחחח

אני שומעת המון עדויות של רווקים על האהבה שתגיע. אני רואה אנשים שמרגישים שהם לגמרי יודעים איך האהבה אמורה להרגיש, איך הם ידעו שזה זה, איך מי שמולם יהיה. אני שומעת את זה גם מגרושים, בעיקר אם הם מעידים על עצמם ש״התחתנו בלי אהבה״.

קרין, למשל, היא דוגמה נהדרת.

היא בת 36, ובטוחה שתיכף האביר מגיע. בכל דייט שלה היא יודעת יחסית מהר אם היא תיתן לזה סיכוי או לא, בעיקר אם היא מרגישה שהיא ״נדלקת״. היא ממש מתארת את תחושת ההידלקות כתחושה פיזית, שבה ברור לה שהיא רוצה לראות את הבחור הזה שוב. העניין היחיד הוא שבדרך כלל, יחד עם התחושה הזאת, מגיעה עוד תחושה: התחושה שהוא לא יתקשר.

רואה לבבות בעיניים? כדאי שתשכחי מהבחור (צילום: shutterstock)
רואה לבבות בעיניים? כדאי שתשכחי מהבחור (צילום: shutterstock)

ובדיוק אותו דבר עם ארז. הוא כבר יצא לכל הדייטים שבעולם, ואפילו היה בכמה מערכות יחסים. נכון, הוא תיכף בן 40, אבל הוא יודע שחייבת להיות איפשהו האהבה הזאת, שבה הוא שלם, אוהב, מעוניין, חושק, ומרגיש אותו דבר מהצד השני.

גם דלית חושבת ככה. כי בכל מערכות היחסים שהיא היתה בהן - כולל כמה טרום חתונות - היא הרגישה שהיא לא באמת שם. לא באמת מתמסרת. שבאמת שאין לה משהו רע להגיד על הבחור, והיא נמשכת אליו, ואפילו טוב לה איתו, אבל אין שם את ״זה״. והיא ידעה שיש ״זה״, כי היא חוותה את זה לא פעם. היו בחורים שממש עשו לה את ״זה״, היא חלמה עליהם ונשמה אותם, היא השתוקקה, היא הרגישה כל כך חלק מהם. אבל, איכשהו, אחרי זמן מה, היחסים ההדוקים ומלאי התשוקה האלה היו עולים על שרטון. לפעמים היא היתה מרגישה חנוקה נורא, ומתחילה לחבל בקשר בלי לשים לב, עד שהיא היתה ננטשת. לפעמים היא היתה זו שכל כך חונקת, עד שהם היו בורחים. תמיד היא היתה מפורקת תקופה, ואז מכירה מישהו חמוד ויציב, נשבעת לעצמה שהפעם זה ״זה״, שהפעם היא תנהל מערכת יחסים יציבה, עד הרגע הבא שבו היא היתה מייצרת דרמות ומובילה לסיום הקשר, מתוך מחשבה שאם זה היה ״זה״, זה היה אחרת.

למה מגיע לכם כל הטוב הזה?

אבל זה בדיוק הקטע. גם קרין וגם ארז, ואפילו דלית, ועוד הרבה מטופלים שמגיעים אלי, שוכחים שאהבה היא הרבה מאוד דברים.

אם נפשפש במערכות היחסים שלהם, נגלה שגם קרין וגם ארז היו בדרך כלל במקום המעניק, הנותן, המתמסר, האוהב והמאוהב. אבל במי הם בדרך כלל בחרו בשביל כל סל הרגשות הזה? נכון. במי שבכלל לא מסוגל להכיל את כל הטוב הזה. דלית, לעומתם, היא בדיוק הדוגמה של מי שלא מסוגל להכיל את כל הטוב הזה: היא בחרה ברגשות, באהבה, בדרמות. כשמישהו אהב אותה, ורצה אותה היא בדרך כלל נאטמה. איכשהו, היא הפסיקה להרגיש. או הרגישה יותר מדי והחזירה אהבה גדולה מדי ולא פרופורציונלית, וחנקה את הקשר.

ולמה אני לא מספרת לכם על שירה, למשל? שהכירה בחור מדהים, התרגשה נורא, אבל בהיותה בחורה מאוזנת הבינה מיד שכדאי לנשום כאן. שכל השנים שבהן היא גרה לבד וישנה באלכסון השאירו בה משקעים והרגלים שצריכים לאט לאט להתמוסס, מתוך יצירה מבוקרת של הרגלים חדשים, ולא מתוך נסיון עקר למחוק אותם כלא היו?

למה אני לא מספרת לכם שאחרי דייט חמישי מוצלח, היא חשבה שקצת לחוץ ישר לנסוע לטייל בירושלים בשישי, והעדיפה טיול קצר בפארק בשבת? למה אני לא מספרת לכם שבדייט הרביעי שלהם, כשהוא הזמין אותה לארוחה, היא הגיעה בטוחה, כי עד עכשיו הוא התנהג למופת, התקשר כשהבטיח, התעניין בה ובמקביל סיפר מעט על עצמו, זכר דברים שהיא סיפרה לו, לא לחץ על מגע גופני מעבר למה שנעתרה לו בשמחה, ולא המציאה שהיא רוצה לצאת הערב, מפחד שכל מה שיש לו בראש זה רק סקס?

אם אתה בצד המעניק, כדאי לפחות שתדאג שיש מי שיודע להעריך את זה בצד השני (צילום: shutterstock)
אם אתה בצד המעניק, כדאי לפחות שתדאג שיש מי שיודע להעריך את זה בצד השני (צילום: shutterstock)

כי שירה לא צריכה יותר מדי שינוי. היא יציבה מבפנים. היא יודעת שאהבה היא לא מאוהבות. ומאוהבות היא לא פרפרים. ושפרפרים הם בדרך כלל משיכה שמהולה בפחד. שירה יציבה מבפנים, ולכן יודעת שאהבה היא לא מה שקורה כשאתה פועל מתוך ״מה צריך״ או מתוך ״מה כדאי לעשות או להתנהג״. אהבה היא הרגש המעורר, המלא, המציף, המלא הודיה, שבו היא רואה את מי שמולה, אבל גם את עצמה. זה הרגש שבו היא מתרגשת, וגם בטוחה. שאין בו יותר מדי חרדה, להיפך.

וזאת האהבה שמתאימה לשירה. בעיקר כי היא מאוזנת. ולכן היא גם יוצרת מערכת יחסים מאוזנת, שמניבה אהבה מאוזנת. שהגבוהים והנמוכים שלה הם בתוכה, אהבה שבה אתה מתייחס למי שמולך כאל חבר ושותף.

ומה לעשות, קשר לא יכול להתחיל מאהבה.

תשכחו מאהבה, חפשו פוטנציאל

אצל שירה, קשר יכול להתחיל מהתחושה שיש כאן פוטנציאל, ולהתפתח מההתפתחות הטבעית של הפוטנציאל הזה.

אצל דלית, כל זמן שלא תלמד לנהל את עצמה, זה לא יקרה, כי ההרגל - שהתפתח כבר לאישיות שלה - מנחה אותה אחרת. גם ארז וקרין יכולים ללמוד ליצור שינוי בתוכם, או לייצר שינוי במי שמולם, כדי להגיע לתוצאות שהם רוצים.

והסיבה שמעולם לא שמעתם על שירה כאן, היא ששירה לא באמת צריכה אותי כבר.

אחרי עבודה קצרה, היא התיישרה. היא שומרת על האיזון, וכן, היא כבר מזמן עברה לגור עם הבחור הזה, והם כבר נשואים. כי מי שמאמין לאיזון הפנימי שלו, לא צריך טלטלות רגשיות גדולות מהחיים שבהן הוא ירגיש חי. הוא כבר חי.

וזה משאיר אתכם לחשוב לבד איפה נמצא מי שכן צריך את זה.