אם לפני חמש שנים (שלא לדבר על יותר) מישהו היה אומר לכם שיום אחד יהיה ריאליטי היכרויות שבו המתמודדים חייבים להיות ערומים לחלוטין לאורך כל זמן הצילומים, האם הייתם מאמינים שיהיה אדם אחד שיסכים להשתתף בדבר מטופש שכזה?
הנה השאלה הבאמת מעניינת: האם הייתם מאמינים שבקיץ 2014 תהיה יותר מתוכנית ריאליטי אחת שבה המתמודדים ערומים לחלוטין?!
ובכן, ביום חמישי האחרון הושקה בערוץ וי.אייץ׳ 1 התוכנית ״היכרויות בעירום״ שבה, ניחשתם נכון, רווקים ורווקות הוגלו לאי בודד, הצטוו להסיר את כל בגדיהם ואה, להכיר. לטענת הערוץ, אגב, 16 המתמודדים נבחרו מתוך אלפים שהגיעו לאודישנים והביעו נכונות להתפשט על מנת לפגוש את האחד שלהם, או, לפחות, לפגוש את 15 דקות התהילה שלהם.
עופר, ממקימי תנועת "פשטות": "הציבור עדיין לא יודע להבדיל בין מיניות לבין עירום, כולם בטוחים שאנחנו מארגנים אורגיות. עשינו ערב שירה בציבור בעירום וערב אכילת סושי בעירום ופחדנו שלא יבואו אנשים בהתחלה, אבל בסוף נאלצנו לסנן כי נרשמו יותר אנשים ממה שהמקום היה מסוגל להכיל"
התוכנית, כמובן, עשתה רעש ענק ברשת ושימשה כר פורה לדיונים סוערים, הן כתובים והן משודרים, אבל קשה להגיד שמדובר בתופעה חריגה. לפני כשנה עלתה תוכנית הריאליטי ״ערומים ומפוחדים״ (ששם היה לעירום עוד איזשהו צידוק הגיוני, משום שהמשתתפים היו צריכים להתחיל לשרוד מאפס) ובערוץ טי.אל.סי האמריקאי משודרת התוכנית ״קונים בעירום״, העוקבת אחרי נודיסטים. אבל בעוד שלשתי התוכניות שהזכרנו לעירום יש איזושהי הצדקה (אחת כסוג של התחלה בתולית, בתוכנית השנייה הסדרה היא דוקומנטרית) הרי שהיכרויות בעירום זה משהו, ובכן, שבדרך כלל לא עושים בעירום.
מה שמוביל אותנו למשפט הבא: נדמה שהיום עושים כבר הכל בעירום. בצ׳'ילה אורגן לפני כחודש אירוע התרמה בעירום, בארצות הברית זוג התחתן בסוף השבוע בעירום מלא לעיני חבריהם ההמומים (והלבושים, יש לציין), באסקס נסגר מוקדם יותר השנה קניון שלם לטובת אירוע של קניות בעירום, בניו זילנד נערך משחק רוגבי בעירום, בתל אביב נערך לפני כשבועיים ערב קריאת שירה בעירום, אירוע קריאת הספרים טופלס בסנטרל פארק עורר סערה אדירה ברשת, הטאמבלר ״שחררו את הפטמה״
הוא אחד מעשרת הטאמבלרים הפופולריים ביותר בעולם, ובאמת שאנחנו אפילו לא מכילים כאן 10% מהמידע שנחת עלינו ברשת.
העירום, ותסלחו לנו על משחק המילים שיגיע מיד, הוא תופעה מתפשטת. אם עד לפני כמה שנים נודיסטים (או נטוריסטים, כפי שחלקם מעדיפים להיות מכונים) התחבאו ביערות או בחופי ים והקשר בין הטבע לעירום היה ברור, הרי שעכשיו מגיע הדור הבא, או נודיזם 2.0, אם תרצו: הכל מותר - וצריך - לעשות בעירום, וכמה שיותר, יותר טוב.
ובניגוד למקרים קודמים, שבהם העולם הקדים אותנו בכמה שנים טובות, עושה רושם שישראל בהחלט מיישרת קו עם הליין העולמי ומסירה את הבגדים. למעשה, התופעה הזו כבר כל כך כאן, עד שלא נכון לשאול מתי היא תהפוך למיינסטרים, אלא מתי גם אתם מצטרפים.
למרות שרוב המרואיינים לכתבה הזו לא הסכימו ביניהם על יותר מדי דברים, יש דבר אחד שכולם מסכימים עליו: יריית הפתיחה של העירום החברתי בישראל, שהסתתר בשוליים צרים מאוד, הייתה ללא ספק כשהצלם האגדי ספנסר טוניק הודיע לפני כשלוש שנים שבחר בים המלח כיעד הבא לצילומי העירם המפורסמים שלו.
״הצילום של ספנסר טוניק היה ללא ספק הנקודה הכי משמעותית בעירום הישראלי״, אומר עופר (רוב המרואיינים לכתבה זו ביקשו ששמם המלא יישאר במערכת), ממקימי תנועת ״פשטות״, התנועה לעידוד עירום חברתי. ״בדרך כלל, עד אז, היינו באירועים סגורים של כמה עשרות, לא יותר, ולא ידענו שיש עוד. פתאום הגיעו לים המלח אלף איש, וכשנפגשים אלף איש בעירום, יוצאים מזה דברים״.
״האירוע של טוניק חשף הרבה אנשים בישראל לעירום חברתי, וזה משהו שהמון לא היו חשופים אליו קודם״, מסבירה ענבל, נטוריסטית פעילה ומארגנת אירועי עירום חברתי. ״פתאום זה יצא החוצה, זה נהיה חברתי ולגיטימי, ולא מוקצה ונסתר. זה בהחלט היה אירוע מכונן״.
בהחלט אירוע מכונן. צילומי העירום של ספנסר טוניק בים המלח
הקהילה הנטוריסטית בישראל, יש לציין וחשוב וראוי להדגיש, לא התחילה בגלל טוניק, אלא עוד הרבה לפניו. מייסד ומייבא הנטוריזם בארץ הקודש הוא פנחס ברק, שנפטר לפני כ-11 שנה, ועוד בשנות השישים העליזות העליזות הסתובב ללא כיסוי. אלא שאז - וגם בארבעים ומשהו השנים שבאו אחר כך - הם נחשבו לחבורה של סוטים ומופרעים. עתה, כך נראה, הם צועדים אל המיינסטרים בצעדי ענק.
״יש איזו התעוררות בזמן האחרון, זה בהחלט מורגש״, מאשרת רותי אלעד, יו״ר העמותה הישראלית לנטוריזם. ״פעם כשהיו שמונים איש זו הייתה חגיגה. היום יש 250-300 איש באירוע״.
אז מה, בקרוב נראה מצילים בחופים מתחננים בפני אנשים שלפחות יהיה איזה אחד שיתלבש?
ענבל, נטוריסטית וממארגני אירועי העירום בישראל: "יש איזו תחושה כללית שהפרסומות ומגזיני האופנה וכל הפוטושופ עברו איזשהו גבול ונחצה קו אדום, וזה פשוט נהיה כבר מגוחך. היום נשים באות לאירוע נטוריסטי כדי להתשחרר מהמכבש, שכנראה נהיה קצת לוחץ מדי״
"זה עדיין סגור, זה עוד בחיתולים. לא כולם רואים את זה בעין יפה עדיין, אבל זה בהחלט הולך ומשתפר ובגלל האינטרנט גם קיבל תאוצה מאוד גדולה. בתקופה שלנו, כשהיינו צעירים, לא ראו חזה ולא ראו כלום, גם הסרטים הכחולים לא היו כמו שהם היום. עכשיו אני חושב שהילדים חשופים לעירום מגיל מאוד קטן. אני לא מדברת על פורנו, אבל היום אין כמעט סרט בלי עירום. גם בהוליווד זה הפך מטאבו למשהו שנמצא בכל סרט. אף אחד לא מזדעזע מעירום בסרט היום. בתקופה שלנו לא ידענו שיש עוד כמונו ולא ידענו שזה קיים, נטוריסטים היו אנשים משונים ואנחנו היינו הילדים מתנועת הנוער. זה היה נורא רחוק לנו. הצעירים של היום לא מזדעזעים מעירום ולא מתרגשים ממנו. לא מפליא אותי שככל שהדור הזה מתבגר זה הולך ומתקרב למרכז״.
״הציבור עדיין לא יודע להבדיל בין מיניות לבין עירום״, מצנן עופר את ההתלהבות. ״עדיין כולם בטוחים שאנחנו מארגנים אורגיות. אבל כן, עשינו ערב שירה בציבור בעירום וערב אכילת סושי בעירום וערב הקריאה בעירום ופחדנו שלא יבואו אנשים בהתחלה, אבל בסוף נאלצנו לסנן כי נרשמו יותר אנשים ממה שהמקום היה מסוגל להכיל. אם פעם הנטוריזם והנודיזם היו חברה מאוד סגורה, היום הוא כבר לא מתבייש לפנות החוצה ולהגיד: ׳בואו תצטרפו׳. זה התהליך שקורה בשנה-שנתיים האחרונות, זו בהחלט מגמה עולמית שאי אפשר להתעלם ממנה, ואני חושב שבעוד פרק זמן לא משמעותי אנחנו כבר נהיה במעגלים רחבים בהרבה. אם היום אנחנו כמה אלפים בארץ, אני לא חושב שזה יהיה מוגזם להגיד שתוך שנים נהיה רבבות. אם קצב הגידול ימשיך כמו שהוא עכשיו, תוך כמה שנים לפי דעתי אנחנו שם, ואולי אפילו יותר מרבבות״.
למרות שנראה שמדובר באבולוציה של התפשטות, גם העירום עצמו עובר תהליך התפתחות. אם בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת עירום החל לקבל קונוטציות מיניות, ובשנות השישים והשבעים ניסו לשוות לו תדמית של משהו טבעי, אך גם סודי ומופנם, הרי שעכשיו דומה שהוא בדרך לשלב הבא, או לפחות למיתוג סטייל ״עירום זה הכי, אחי״, או, לפחות, ״עירום, הוא בכל מקום״. לא עוד חופי ים מבודדים, לא עוד יערות נסתרים. העירום דוהר אל הקאנטרי קלאב השכונתי, אל הפאב מתחת לבית, אל אירועי דייטינג ולמען האמת, אל כל מקום שבו לא הייתם מצפים למצוא אותו.
״העירום באמת עובר תהליך״, אומרת ענבל. ״אם פעם אנשים היו רק מתפשטים וכל אחד לעצמו, אז היום אנחנו בשלב השני, שבו אנשים מדברים על זה. לאחרונה אני רואה נשים שנפגשו לפני עשר דקות - רבע שעה ופתאום הן מדברות על גודל החזה ומשוות ביניהן. רובן לעולם לא יעזו לדבר ככה עם חברות שלהן, והעירום עבר את השלב שבו הוא דורש להיות רק עירום, והפך להיות חוויה מאוד מעצימה ומאוד משחררת״.
זה היה גם קודם, לא?
״כן, אבל אני חושבת שעכשיו אנחנו נכנסים לשלב שבו העירום החברתי מפסיק להתנצל ולהרגיש לא נעים. יותר ויותר אנשים מעזים לצאת עם זה החוצה ולשתף אנשים בחייהם, והתגובות לא כל כך גרועות כמו שחשבנו. גם אנחנו התחלנו מקבוצה סגורה וחשאית, אבל היו מספיק אנשים שרצו להוציא את זה החוצה״.
רותי אלעד, יו"רהעמותה הישראלית לנטוריזם: "דווקא ישראל בעיני היא מקום נהדר לנטוריזם. הימים אצלנו הם ימים מאוד קשים, אתה כל הזמן במתח, רק צריך לראות את התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו כדי להבין על מה אני מדברת. אולי דווקא כאן מרגישים את הצורך הזה יותר״
אבל השאלה המעניינת היא לא מה קרה, אלא למה דווקא עכשיו. מה קרה שמהולנד ועד ניו זילנד, מישראל ועד צ׳ילה אנשים ללא שום מכנה משותף נראה לעין מחליטים להתפשט בפרהסיה ולהשתתף בשלל פעילויות משונות, ולהפסיק להתחבא ולהתבייש בזה?
״אני חושב שהגענו למקום שהרבה אנשים כבר לא יכולים יותר״, מסביר דודו, נטוריסט ומנחה סדנאות עירום. ״אפילו בים, שזה אמור להיות מקום טבעי ומשחרר, זה הפך להיות לראות ולהיראות, וכל מי שנראה קצת פחות ממושלם בביקיני מקבל הרגשה לא נעימה. אנשים רוצים לשחרר את זה. לא מעניין אותי איזה זין יש לי ואיזה תחת יש לי. זה הופך להיות המקום היחיד שבו לאף אחד לא אכפת איך אתה נראה״.
״יכול להיות באמת שיש איזו תחושה כללית שהפרסומות ומגזיני האופנה וכל הפוטושופ עברו איזשהו גבול ונחצה קו אדום, וזה פשוט נהיה כבר מגוחך״, מחזקת ענבל. ״מאוד נחמד לשמוע באירועים נטוריסטיים גם גברים שמעזים לדבר על חוסר בטחון בגוף שלהם, ואיך הפעילות הנטוריסטית עזרה לשקם את זה, וברור שנשים בכלל סופגות את זה, בבית, בחברה בתקשורת ובכל מקום. כשהן באות לאירוע נטוריסטי, הן באות להתשחרר מהמכבש, שכנראה נהיה קצת לוחץ מדי״.
״צריך ורצוי להסתכל על העניין הזה בקונטקסט קצת רחב יותר״, מסביר עופר. ״זה לא מקרי, בעיני, שזה קורה סמוך למחאות חברתיות שמתעוררות ברחבי העולם, גם ללא תיאום ביניהן. אנחנו יוצאים נגד מה שכופים עלינו. לאנשים נמאס. אנשים רוצים למרוד ולהגיד ׳עד כאן!׳, אנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, והתרבות היום לא מאפשרת לנו לעשות את זה בצורה מגוחכת ממש. לאנשים נמאס ללכת עם חולצה מרזה או משמינה, נמאס מהפוש אפ והמחטב. העירום הזה משחרר אותנו מהכפייה להיראות טוב, וכנראה שהכפייה הזו חונקת בשנים האחרונות״.
ובכל זאת, כפי שאוהב ראש ממשלתנו להזכיר לנו מדי פעם, ישראל לא תהיה יוון או ספרד, ובטח לא הולנד או שוויץ. ועם כל הכבוד לישראל ומעלותיה הרבות, אנחנו מדינה קטנה עם צביון דתי אשר מתחולל בה מאבק אדיר על הדרת נשים וצניעות, אז איך דווקא כשזה מגיע לעירום בציבור אנחנו מיישרים קו עם העולם?
״דווקא ישראל בעיני היא מקום נהדר לנטוריזם״, סותרת את הטענה אלעד. ״הימים אצלנו הם ימים מאוד קשים, אתה כל הזמן במתח, רק צריך לראות את התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו כדי להבין על מה אני מדברת. וגם בימים שאין טילים, אז הפקקים, העבודה, הילדים, ישראל זו מדינה שחיים בה בסטרס כל הזמן. כשתאה מגיע למקום שאתה מסיר מעליך את הבגדים אתה סוף סוף מרגיש חופש, ואולי דווקא כאן מרגישים את הצורך הזה יותר״.
דודו, נטוריסט ומנחה סדנאות עירום: "הרעיון הוא לא לכפות על אנשים להתפשט כמו שעשו בעבר, אלא לנסות להרגיל אנשים לרעיון שהלבוש הוא אופציונלי. אין חובת עירום, אנחנו רוצים שאנשים ירגישו בנוח להיות בלי בגדים. כאן טמון ההבדל הגדול״
״צריך לעשות בעניין הזה סדר, בגלל שהמצב בישראל הוא ייחודי״, מבהיר עופר. ״ישראל היא חברה מאוד שמרנית. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פורצי גבולות, אבל המדינה הזו היא מאוד שמרנית. דווקא בגלל שהשמרנות הולכת ומתהדקת בשנים האחרונות עולה הצורך באי של שפיות, ואני חושב שבהחלט יש עלייה בדרישה בישראל בדיוק בגלל זה״.
אבל זה בכל זאת מפתיע. אנחנו לא רק מדינה עם צביון דתי, אלא מדינה מאוד קטנה שבה כולם מכירים את כולם. לא בדיוק האקלים הכי נוח ומרגיע להתפשט בו.
״אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו מדינה מאוד קטנה, אבל האמת שמבחינת אוכלוסיה אנחנו פחות או יותר בגודל של אוסטריה (נכון ליולי 2014, באוסטריה היו קצת יותר מ-8 מיליון תשובים, ממש כמו בישראל - ע.ב), אז אנחנו כבר לא כל כך מזעריים. זה נכון שהתפיסה פה היא עדיין של קיבוץ ואנחנו חוששים שמישהו יראה אותנו, אבל זה בדיוק העניין - פחות ופחות אנשים חוששים. הרי אם הבוס יראה אותך בלי בגדים גם אתה תראה אותו בלי בגדים, אז ממה יש להתבייש?״.
כן, טוב, בסדר. למרות שבאנגליה יש ימי עירום במשרד (מדובר בעיקר במשרדים של שניים או שלושה שותפים, לא במשרדי גוגל), ספק גדול אם האופנה הזו תגיע גם לכאן. בטח בהתחשב בעובדה שחלק מהנודיזם 2.0 הזה הוא שבניגוד לשנים עברו (ובניגוד לאירועים של העמותה הישראלית לנטוריזם), בעירום החברתי החדש אין דרישה להתפשט.
״אנחנו לא ננסה לשכנע מישהו להתפשט, זה בהחלט עוד הבדל בתופעה העולמית שהולכת וצוברת תאוצה״, סבורה ענבל. ״אנחנו אומרים לאנשים פשוט לנסות ולבוא, לא מכריחים אותם להוריד את הבגדים כמו שעושים במקומות אחרים. אנחנו מקפידים על זה שאין חובה להתפשט. יש אנשים שזה מוזר להם בהתחלה. אתה יכול לבוא ולראות אם אתה מרגיש בנוח. הרבה אנשים מתפשטים חלקית בהתחלה. זה תהליך, וכל אחד עובר אותו בקצב שלו״.
״הרעיון הוא לא לכפות על אנשים להתפשט כמו שעשו בעבר, אלא לנסות להרגיל אנשים לרעיון שהלבוש הוא אופציונלי״, ממשיך דודו. ״אם אני הולך לקאנטרי קלאב ומתפשט אני לא רוצה להירדף על ידי החוק. אין חובת עירום, היו אנשים שהגיעו לאירועים ובחרו לא להתפשט, אנחנו רוצים שאנשים ירגישו בנוח להיות בלי בגדים. כאן טמון ההבדל הגדול״.
רק למקרה שחשבתם לקחת את הסוודר ולצפות באנשים אחרים ללא בגדים, אתם מוזמנים לרדת מהפנטזיה הזו. האירועים עוברים בעיקר מפה לאוזן, והמשתתפים עוברים סינון קפדני. מציצן אחד יכול להרוס אירוע שלם, יודעים החברים, ולכן כל אירוע מלא באנשי צוות ששומרים על המשתתפים בשבע עיניים.
אז מה המטרה הסופית? האם ממש כמו בשירו של שחר אבן צור, נזמזם כולנו ״חבל שאי אפשר ללכת ערומים״ תוך כדי שאנחנו מורידים את בגדנו ברחוב א-לה ליאור מילר ויעל אבקסיס, או יוצאים לדייט בעירום מלא?
״המטרה של התנועה הזו היא לא להפגין או להחצין עירום״, מבהיר דודו. ״אנחנו לא רוצים לפגוע ברגשות של אף אחד, אבל אנחנו רוצים לגיטימציה. אנחנו רוצים בתי מלון שהלבוש יהיה אופציונלי, אנחנו רוצים שאישה שמורידה חולצה תהיה לגיטימית בדיוק כמו גבר שמוריד חולצה. אנחנו רוצים להוציא אנשים מארון העירום ולהגיד להם שמותר וזה בסדר״.
״אנחנו רוצים ליצור מצב שבו בריכות, מכוני כושר, מקומות ציבוריים ומקומות בילוי יקצו זמן ומקום באופן קבוע לאנשים שרוצים להסתובב בלי בגדים״, חושף עופר את המשנה ״ושאם אתה רוצה לצאת לדייט בעירום או לשבת במסעדה עם חברים בעירום, יהיו מקומות שאפשר לעשות את זה, גם שכשאנחנו נרים טלפון לאיזה מועדון קטן או פאב שנרצה להיפגש לא יסתכלו עלינו בצורה חריגה, אלא שפשוט יגידו לנו ׳אה, אתם מאלה׳״.
