את הטור הזה, סתם שתדעו, אני כותבת בלב כבד.

אני מאוד מאמינה במטרה של הארגון "שוברים שתיקה". לא מתחשק לי ללכלך על אנשים טובים עם כוונות טובות.

אבל כמו שלימדה אותנו ההיסטוריה, כוונות טובות הן צעד וחצי לפני הגיהנום, ולצערי מסע הפרסום הנוכחי שלהם מדדה דרכו לתהומות של דה-לגיטימציה לאוכלוסיות שלמות.

לא קרבי? שתוק.

לא שירתת? רד מהארץ.

אשה? סתמי.

זוזו כולכם הצידה, ותנו ללוחמים לדבר על המצב.

לנשים אין דעה?

ש"ש הם לא הארגון היחיד בעולם שלקח גימיק ארכאי, שלא לאמר סטריאוטיפ, ועשה ממנו מטעמים פרסומיים בשביל לדבר על דברים ראויים.

הבעיה שהם עושים את זה בנוסחת ה"מותק, תכיני קפה ותני לגברים האמיתיים לדבר", וזה, האמת, קצת מאכזב אותי.

אין ספק שיושבים בראשינו כמה מטורפים חסרי חמלה. לא שבצד השני יש יותר מדי חמלה, אבל לא על זה העניין. העניין הוא שאי אפשר לשבור דה-לגיטימציה של ציבור אחד בהפיכתו ללא-לגיטימי בשיח.

יען, שני מינוסים לא הופכים לפלוס. הם הופכים לחור שחור שמעכל אוכלוסיות שלמות, שואב אותן פנימה ולא נותן להן להיות חלק מהשיח הציבורי. אנחנו זורקים אבנים מאד כבדות, אבל עדיין גרים בבית מזכוכית.

הכיבוש משחית. הנה, אמרתי את זה. אני מאמינה שהמציאות בשטחים לא הוגנת, קשה, מזעזעת.

אני מבינה, עם זאת, את העובדה שהמצב הוא בלתי אפשרי. אי אפשר לתת מדינה. ואי אפשר לצאת מהשטחים.

וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. כן, גם את זה אני יכולה להגיד נחרצות.

אני אשה של ניגודים? לא ממש. אני פשוט מבינה שיש הרבה צדדים לסיפור. האמנם אני לא יכולה להביע את דעתי כי לא הייתי קרבית?

אתם בטוחים שגם אותי אתם רוצים להפסיד בעסק הזה?

ליברמן לא לבד

יש כל כך הרבה שטחים אפורים בסוגיה הזאת שקשה לקבוע משהו חד משמעי. בחו"ל אני הכי ציונית-ימנית-כהנא צדק, ובארץ אני רוצה לשלוח שמיכות לטול כרם. וגם אני רוצה לתמוך בחיילים ולהשטיח את עזה כשיורים לי טילים על הבית שלי בבאר שבע.

אני חצויה. ואני לא היחידה.

האם בגלל שהייתי מ"כית של טירוני 02 אני צריכה לשבת בשקט ולהקשיב לאחים הגדולים מדברים?

מסע הפרסום הנוכחי מדבר על ג'ובניקים או כאלו שלא שירתו או כאלו שעשו שירות לאומי: ועם כמה שזה עשוי להפתיע, יש עוד כמה כאלה במדינה חוץ מליברמן, אקוניס, פאינה קירשנבאום וציפי חוטובולי.

הזיות של פוליטיקאים לא תמיד ראויות לתגובה שמכפישה ציבור שלם. אם הם מסתירים את הכיבוש – זה כי הם בחרדה והכחשה. לא כי הם לא שירתו בקרבי.

העניין הוא, שכל האנשים האלו שלא רצו להתגייס לקרבי, או אלו שלא יכלו (או, חס ושלום, ערבים, טפו), או שהלכו למודיעין או לממר"ם והיו לחלק בלתי נפרד מהמלחמה למרות שהם ג'ובניקים הם חלק מהציבור.

גם אפסנאים או עובדי רס"ר.

גם דתיים.

גם נשים. .

וכו-לם חלק לגיטימי להדברות על הכיבוש.

זה מה שהחבר'ה של "שוברים שתיקה" פספסו.

ובינתיים, בארגז החול של השובניזם

אז כן, מה אתם יודעים, גם שמאלנים יפי נפש הם שובניסטים שמנציחים את השיח המיליטריסטי. ובישראל של שנת 2011 מי שלא גבר-גבר, לא יכול להגיד הרבה.

שיח האחוקים הישראלי היה מאז ומעולם מיליטריסטי. בגלל זה יש נטוורקינג מטורף בעולם העסקי בין גברים שאכלו מאותו מסטינג, אחוות מילואימניקים שבה "זר לא יבין" ממלאת את החדר, מנקזת את כל הנשים, העולים החדשים והערבים ושאר האוכלוסיות שלא עשו צבא "אמיתי" החוצה.

זאת השיטה בישראל, ככה זה עובד. והחבר'ה של "שוברים שתיקה" משחקים עם הכלים השבורים שהם קיבלו, עם האתוס של הלוחם הציוני, עם המיתוס של צה"ל, וזאת לא ממש אשמתם שהם לוקים בשוביניזם.

הם משחקים בארגז חול שמלא בבולשיט שהאכילו אותנו, אז לפעמים עפה חתיכה על המרקע שלי.

זאת לא אשמתם, כי זה מה שכולנו שלמדנו מהחייל הגיבור ומהפקידה הכוסית. והיא פקידה לא כי היא לא רוצה, אלא כי היא לא יכולה לשכב בשוחות ולשחרר את סואץ. אז נסלח לה, מיידלע שכמותה.

ואם היא רוצה? קורס טיס פתוח בשבילך כפרה. לכי על זה. ואם יש לה דעה? שתביע אותה באיזו שיחת נשים, שם מקומה.

רק אל תבקשי, אשה, להיות חלק מיפי הבלורית והטוהר. כי תכל'ס? אני חוששת שהזקפה הלאומית לא תעמוד באשה בחזית.