נפגשתי עם חמיס אל שייח על הסט של "כוכב ללא שם", סרטו של הבמאי אריאל כהן, במאי צעיר, בוגר בית ספר "מנשר". בסרט, בו מככב אל שייח, מצליח כהן לגולל ברגישות רבה את סיפורה של משפחה אחת של פליטים מסודן, שמתגוררת בתל אביב.

אבי המשפחה (בגילומו של אל שייח), אם המשפחה (אותה מגלמת בכישרון השחקנית הצעירה אסתר דרר) ובתם התינוקת, ניצבים בפני גירוש של אחד מבני הזוג, בעוד לשני ניתנת אשרת שהיה. סיפורה של המשפחה אינו סיפורו של אל שייח, אבל את רבים מהקשיים והמצבים האנושיים, היומיומיים, קטנים כגדולים, אשר עוברים על גיבור הסרט, חווה אל שייח על בשרו.

אל שייח (30) הגיע לישראל לפני כחמש שנים. בין צילום לצילום ובין לוקיישן ללוקיישן, הוא פרש בפני את סיפור חייו, מהילדות בחבל דארפור שבסודן ועד החלום, שכעת עומד לפני התגשמות, להיות שחקן. בעוד יומיים הוא מתחיל ללמוד בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין בתל אביב.

"כולם רצו שאשחק בהצגות שלהם"

אל שייח נזכר בילדותו בסודן בערגה, לפני המלחמה ולפני שידע מה משמעות המילה פליט. "מאז שהייתי ילד קטן רציתי להיות שחקן. ראיתי המון סרטים - מצריים, אמריקאים. מאד אהבתי סרטי פעולה, בעיקר את הסרטים של ברוס לי. בגיל 8 שיחקתי את התפקיד הראשון שלי בהצגה בבית ספר. זה זכרון שמלווה אותי עד היום ואולי גם מניע אותי. מעולם לא חשתי סיפוק גדול יותר. הייתי שומר הראש של המלך. תפקיד משני אמנם, אבל כנראה שבלטתי. אחרי זה כולם רצו שאשחק בהצגות שלהם בבית הספר".

בית הספר שאל שייח מתאר נמצא במערב סודן, חבל דארפור, בעיר קטנה בשם גרדה. אל שייח הוא החמישי בין תשעה אחים. כשהתחילה המלחמה בסודן - תחילה בדרום המדינה ואז גם במערבה, כולל בעיר הולדתו - היה בן 14. "המערב כולו בער במלחמה הזו. מלחמה קשה. שרפו כפרים. אנשים ברחו. המשפחה שלי גם התחילה להתפזר. חלק מהאחים שלי עברו לקניה, לאזורים אחרים בסודן. אבא שלי מכר את כל הרכוש שלו. הוריי, אני ואחי הצעירים עברנו לאזור עיר הבירה, חרטום. שם התחלתי ללמוד בבית ספר דתי. ניסינו לבנות לעצמנו בית חדש, אבל גם זה לא החזיק הרבה. כשהמלחמה היתה בשיאה, היה צורך נואש בחיילים. רוב הגברים שיצאו לקרב לא חזרו, ולכן כל הזמן גייסו עוד ועוד אנשים. אפילו ילדים. היה פחד נוראי לנסוע, למשל, בין העיר לכפר השכן, כי עצרו מכוניות, הוציאו ילדים, אפילו בני 13 או 14, וחטפו אותם לגיוס. ההורים שלי פחדו שאני אסתובב לבד ומישהו ייקח אותי, שהם לא יראו אותי יותר".

"כמה גרושים ותיק גב קטן"

הפחד הגדול של הוריו הניע אותם לעשות מעשה, שמזכיר במידה רבה את בחירתו של גיבור הסרט. הם רצו לדאוג לרווחתו ולהציל אותו, והדרך היחידה לעשות זאת היתה לוותר עליו. אל שייח מספר על כך: "אבא שלי ואני ברחנו בכל מיני דרכים בלילה, לבירה, חרטום, הוציאו לי שם פספורט והוא העלה אותי לאוניה, שתיקח אותי למצרים. לא ראיתי את סודן מאז ואני גם לא חושב שארצה לחזור. למשפחה אני מתגעגע, אבל הזיכרונות מהארץ בה נולדתי קשים וכואבים. הייתי בן 17, לבד, בדרך לארץ שלא ביקרתי בה קודם. פחדתי. כן. פחדתי מאד. כלום לא היה לי. כמה גרושים ותיק גב קטן. את הלילה הראשון ביליתי על רצפה של מסגד בקהיר. למחרת הלכתי לשוק כדי לחפש אוכל ועבודה ופגשתי שם מישהו שגם הוא הגיע מסודן. הוא הזמין אותי לגור איתו בבית עד שאני אסתדר, הוא הציל אותי באיזשהו מקום".

אל שייח התחיל להשתלב במצרים, הוכר כפליט על ידי האו"ם, חיכה להסדרת הניירת שלו ועבד כרוכל בשוק ובהמשך כטבח בבית משפחה עשירה בקהיר. כל מה שרק הצליח להשיג כדי להתפרנס. בתוך מערך הישרדות יום יומי, אשר מולו ניצב כל פליט, אל שייח מספר שהדרך האמיתית שלו להישרדות לא הגיעה רק מעבודה - הוא שאב הרבה כח ובעיקר השראה מקריאת ספרים ומחזות; חלק מחלומו הישן, המשחק.

"הייתי עובר כל יום בשוק הגדול של קהיר. זה שוק גדול, סואן, המון רעש וריחות ואנשים. היה שם דוכן קטן של ספרים משומשים. כל יום הייתי עוצר שם, קונה לפעמים משהו. התחברתי עם הרוכל, הוא היה מחפש ומביא לי במיוחד מחזות, של אלע אסוואני למשל. יום אחד אמרתי לו: 'אני רוצה ללמוד משחק'. הוא סיפר שיש לו לקוח אחר שהוא מורה למשחק. לא יכולתי להתאפק, אני זוכר את זה, אמרתי: 'תן לי עכשיו את הטלפון שלו ואתקשר אליו'. לא היה לו את הטלפון, אבל בפעם הבאה שהוא הגיע הוא קישר בינינו והתחלתי לקחת אצלו שיעורים פרטיים. הרבה אלתור, חיקוי, מין תיאטרון פולקלור כזה. אחרי כמה חודשים הוא קיבל ויזה לארה"ב ונסע, לפני זה הוא הציע לי להצטרף לקבוצת שחקנים חובבים, שקראה לעצמה 'גמרא' (ירח בערבית). בקהיר היתה באותן שנים קהילה גדולה של פליטים סודנים. הופענו המון בהצגות וריקודים. זו היתה תקופה מאד מיוחדת. באיזשהו מקום, כולנו התגעגענו הביתה. זה עזר לנו. זה שימח אותנו ואת כל מי שהיה מסביבנו".

לחלום, להאמין ולהצליח (צילום: אסף ברנר)
לחלום, להאמין ולהצליח (צילום: אסף ברנר)

40 יום ו40 לילה, המסע לישראל

גם השקט היחסי שהיה במצרים הופר. הפגנה שקטה של הפליטים הסודנים מול משרדי האו"ם הסתיימה בליל בלהות, שבו נרצחו כ-10 אנשים על ידי כוחות הממשל. רבים נפצעו, רובם ברחו מקהיר בגלל הפחד. אל שייח ברח לסיני עם עוד חבר. הוא עבד שם תקופה, אבל גם שם הוא לא נשאר. מסיני הגיע לישראל.

"הגענו לישראל. לא ידענו מילה בעברית. אני זוכר את היום הראשון. הגענו לבאר שבע, שאז בכלל לא ידענו איך קוראים לה. זה היה מוזר. אתה מרגיש מנותק מהחיים. הראש שלך לא מפסיק לעבוד. אין לך טלפון, אתה לא מכיר אף אחד. אתה אפילו לא יודע להגיד איפה אתה. הבגדים שלנו היו קרועים מהמעבר מהגדר. מישהו התקשר לאו"ם ונציג שלהם אסף אותנו. הגענו לתל אביב למגורים שלהם".

אחד הדברים המדהימים באל שייח, שלמרות הקשיים שהוא עבר ועדיין עובר, הוא דבק במטרה שלו - זו מגיל שבע - להיות שחקן. אפשר להגיד עליו שהוא רומנטיקן,והרבה אנשים, פליטים כמוהו או ישראלים, לא מבינים מה זה "הג'וק" הזה של המשחק שהוא מתעקש עליו כל כך.

"אנשים אומרים לי, מה משחק? יש אנשים שאין להם מה לאכול. אמנות זה לעשירים. אני עונה להם שזה מה שאני אוהב. שכסף הולך כסף בא. הכל מאלוהים".

כשהגיע לתל אביב לא ידע מילה בעברית. היום הוא מדבר עברית שוטפת. "אפילו סיימתי עכשיו ספר של רם אורן. אני קורא מחזות בעברית. כדי להתקבל למכינה של יורם לוינשטיין עשיתי מונולוג של חנוך לוין. בהתחלה, כשניגשתי למורים למשחק, אמרו לי שאין לי שפה. אז החלטתי ללמוד באולפן, עבדתי כדי לחיות, אבל גם כדי לממן את הלימודים. עשיתי שני קורסים באולפן ולמדתי המון לבד, מקריאה. בכל יום ישבתי שעות עם עיתון או ספר. לאט לאט. זה היה אתגר, אבל אני מאוהב בעברית. היום, גם כשאני מדבר ערבית עם חבר סודני, קופצת לי העברית. הם צוחקים עלי: אומרים חצי סודני חצי ישראלי. אני שומע רק מוזיקה ישראלית, מאד אוהב את פוליקר, את שלומי שבת".

פליט או בן-אדם עם חלום?

אל שייח מדבר עברית מצוינת, אבל ממשיך ללמוד. השאפתנות שלו מדהימה ומעוררת הערצה. אחרי לימודי העברית התחיל ללמוד בתיאטרון "החדר" של אמיר אוריין ומשם למכינה ביורם לוינשטיין. בינתיים כבר כיכב בשלושה סרטים קצרים ובפרסומת. זהו סרטו הרביעי.

"הכירו לי את אריאל כהן, הבמאי, בזמן שעשיתי מכינה ביורם לוינשטיין. הוא חיפש שחקן סודני. אין הרבה. אני די מיוחד כשחושבים על זה", הוא אומר וצוחק. "אריאל הפתיע אותי מאד. הוא כתב תסריט אמיתי כל כך. הוא עשה תחקיר רציני. ישראלים בדרך כלל לא יודעים הרבה על המלחמה שהיתה בדארפור. רואים שחור, פליט, זהו. רובם לא יודעים את הסיפור הקשה של הסודנים. למה בעצם הם ברחו. אני חושב שזה גם חלק ממה שמניע אותי לשחק. אני מייצג באיזשהו מקום את הסודנים. לדמות בסרט קוראים אל שייח, כמוני. ולמרות שזה לא בדיוק אני, יש בו הרבה ממני. אני חושב שכל מי שיש לו לב, הסרט הזה יגע בו. לוקחים לגבר את המשפחה שלו בגלל החלטה בירוקרטית. הוא פליט ולכן אין לו שליטה על החיים שלו. הוא צריך לוותר ולסבול כדי להציל אנשים שהוא אוהב. אני מקווה שישראלים שיראו את הסרט, יסתכלו בצורה אחרת על פליטים או עובדים זרים. כאנשים שיש להם סיפור. שישאלו, שיתעניינו. לכבד בני אדם. הכי פשוט".

כששאלתי את אל שייח איפה הוא רואה את עצמו בעוד חמש שנים הוא חייך. "אני רוצה להתחיל ולהצליח ביורם לוינשטיין. אני מתרגש. אני מודאג כל הזמן מכסף ומעבודה, אבל אני מתמלא בהתרגשות לקראת החוויה הזו. מישהי שלא אנקוב בשמה תרמה לי חלק משכר הלימוד השנה ואני מאד מעריך את זה. אני רואה את עצמי חי בישראל. לא חושב שאסתדר בלי העברית שאני כל כך אוהב. אני רוצה להגשים את החלום שלי. לשחק, לשחק, לשחק. תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע. אני רוצה לפגוש מישהי, להתאהב. כמו כולם, אני רוצה להרגיש בבית".

צידה לדרך:

"אנשים שאין להם פנטזיה, לא עושים דברים פנטסטיים."

(- שמעון פרס)

לאתר מהות החיים

רק רוצה להרגיש בבית (צילום: אסף ברנר)
רק רוצה להרגיש בבית (צילום: אסף ברנר)