לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר פרויקטים מצולמים, שעוסקים בתיעוד וטיפולוגיה של סגנונות חיים. דוגמאות לעבודות כאלה, שזכו לתהודה מוצדקת, הן: "מה אוכל העולם", שהוצג ב-Time ומראה משפחות מרחבי הגלובוס מוקפות בכל מצרכי המזון שייאכלו על ידיהן במשך שבוע; וספרו של הצלם ג'יימס מוליסון - "איפה ילדים ישנים" - המציג ילדים מארצות שונות (כולל ילדים פלסטינים ויהודים בשטחים) בחדרי השינה שלהם או יותר נכון: במקומות בהם הם ישנים, כי לא לכולם יש חדר. אלה שתי סדרות מרתקות, שמעוררות מחשבות על פערים, מחסור, שפע וצרכנות.

סדרה נוספת, שאפתנית פחות במימדי הפקתה, היא "כל מה שיש לי" של הצלמת השוודית סאנה קוויסט. היא צילמה את חבריה, כולם סטודנטים צעירים, לצד כל הרכוש שלהם, שנראה צנוע ואולי אפילו דל על פי הסטנדרטים של העולם המערבי, הצרכני והאוגר, שאליהם אנחנו רגילים. הצלם הסיני וואנג קינגג'ון (Huang Qingjun) יצר סדרה דומה, ששמה "ג'יאדאנג" (רכוש משפחתי), אבל לקח את המשימה הרבה יותר רחוק, תרתי משמע.

עכבר העיר, עכבר הכפר

קינגג'ון בן ה-42 נדד ברחבי סין במשך כמה שנים וצילם ב-14 מתוך 33 הפרובינציות של ארצו עצומת המימדים, שעוברת בעשורים האחרונים שינויים דינמיים, שניתן להמשילם למסע במהירות מופרזת במכונת זמן. הוא רצה לתעד את הסינים הפשוטים, שנאחזו בבחירה הנדירה לא להצטרף למגמת העיור ולאורח החיים האורבני המודרני ולהישאר במחוזות הולדתם, על כל המשתמע מכך מבחינה חומרית ואחרת.

קינגג'ון ניסה ללכוד במצלמתו כמה שיותר מאורח החיים הכפרי בעידן שהופך צורת קיום זאת לפחות ופחות רלוונטית, אולי אף בלתי אפשרית. המצולמים שלו הונצחו מוקפים בכל רכושם מחוץ לבתיהם. הבתים לא רק צנועים בסגנונם, אלא גם מצומצמים בגודלם, מה שמכתיב הסתפקות בחפצים הכרחיים בלבד - בלי קישוטים, בלי אוספים, בלי שמונצעס.

מה יש שם? תמיד כמה רהיטים פשוטים, כלי אחסון, מעט מאוד בגדים, אותם תרמוסים צבעוניים, שעד לא מזמן היו מתנת החתונה הנפוצה ביותר בסין, כמה זוגות נעליים מאובקות, כלי רכב כלשהו (קטנוע, אופניים, חמור), ובאופן מוזר, גם מסך טלוויזיה, פריט קבוע וכמעט זהה, שמופיע אצל כל המשפחות, בערבות המונגוליות, במדבר, מול בתי זיקוק ובמישורים הקפואים.

לכל זמן ועת לכל חפץ

בלי מילים, התמונות מלמדות אותנו עד כמה אורח החיים שלנו, מתייחס אחרת לרכוש. אך כשמעמיקים את המבט בחפציהם של הסינים מהפרובינציה, מגלים שהקידמה בכל זאת לא פסחה עליהם: מלבד מסכי הטלוויזיה אפשר לראות צלחות לוויין, נגן DVD, טלפון. עם זאת, לרבים מהם זו היתה הפעם הראשונה בה הצטלמו. חלקם חשבו שהפרויקט של קינגג'ון מוזר. "רוב האנשים חשבו שמה שאני מציע אינו נורמלי", הוא סיפר בראיון ל-BBC. "כאשר הסברתי שאני רוצה לארגן צילום, שיהיה כרוך בהוצאת כל הדברים מהבית וסידורם בחוץ, נדרשו הסברים רבים. אבל כמעט כולם, לאחר שהבינו מה אני מנסה לעשות, קלטו את הרעיון".

לא מדובר בצילומי בזק. היו משפחות שנדרשו ימים כדי לארגן את הצילום שלהן והיו כאלה שעבורן נדרשו חודשים. במקרה של זוג אחד, קינגג'ון נאלץ להמתין מספר חודשים עד שיעברו לבית חדש, מפני שעל ביתם הקודם נגזרה הריסה לטובת בניית מגדלים חדשים. אפשר לראות את בני הזוג יושבים על המיטה, כשברקע קיר בית ועליו הסימניה הסינית chai, שמשמעותה "להרוס".

תמונה אחת ששווה מיליארד רגעים

הארעיות אינה נחלתו של הזוג הזה בלבד. אם קינגג'ון יחזור שוב על מסע התיעוד שאותו החל ב-2003, הוא יגלה יותר ויותר משפחות שמחוברות לרשת החשמל ולאמצעי התקשורת השונים, החושפים אותן לחיים אחרים; הנסיעה תהיה פשוטה יותר, כי השלטונות הסינים סוללים דרכים במרץ ומפחיתים את מספר הכפרים המנותקים; וחלק מהמשפחות כבר לא יימצאו בבקתה הפשוטה, שגורד שחקים מודרני יזדקר במקום שבו עמדה.

במדינה כמו סין, המשתנה במהירות כה רבה, "ג'יאדאנג" (רכוש) הוא פרויקט נדיר ומרתק. אך גם מחוץ להקשר האקטואלי הסיני, המשפחות, הנחשפות לצד רכושן, יוצרות פסיפס תיעודי מרגש ומעורר מחשבה לא רק על תרבות צרכנית אל מול האפשרות פשוט לשמוח בחלקנו, אלא גם על כך ששום דבר אינו קבוע, וגם מה שלנו נראה כאילו קפא בזמן, מציית לעקרון ההשתנות המתמדת, אחד משלושת מאפייני התופעות שעליהם מדבר הבודהיזם. "ה'אמת' הבודהיסטית עצמה היא הבנת ההשתנות האינסופית. לכן האמת עצמה היא השתנות אינסופית." כותב יעקב רז בהקדמה לספר "מה שלימד הבודהה","ולכן אין סוף להתבוננות, אין סוף לדרך" אלא רק תמונות המאפשרות לרגע אחד חולף חסד של הישארות במציאות שלא מפסיקה להשתנות.

צידה לדרך:

"מה שקרוי בפינו קידמה אינו אלא החלפתו של קושי אחד בקושי אחר".

- האוולוק אליס.

לאתר מהות החיים