הלכתי עם בעל הלודג' למלא מים באגם גוקיו, פסענו מהצריף הפשוט אל המים הכחולים, שנצצו בגובה של 5,500 מטר מוקפים בהרים מושלגים ובנופי פלא. אגם גוקיו, הנמצא לא הרחק מהר האוורסט שבנפאל, הוא מהמקומות היפים בעולם. בעל הלודג', אדם בשנות השישים לחייו, שזכה לחיות את חייו במקום שכזה, לקח עימו שני ג'ריקנים ובקבוק קטן. הגענו לשפת האגם, הוא הניח את הג'ריקנים על האדמה, לקח את הבקבוק הקטן, הכניס ידו לאגם, מילא אותו במים ושפך אותם לג'ריקן ושוב הכניס את הבקבוק הקטן לאגם, שפך לג'ריקן וחוזר חלילה. עמדתי בצד והתבוננתי, תמה על מה שקורה, לא הבנתי למה במקום למלא את הבקבוק הקטן אין ספור פעמים, הוא לא מכניס את הג'ריקן עצמו לתוך המים וממלא אותו במכה אחת ומיד. בערב, בתוך השק שינה המשכתי להיות טרוד בעניין, עד שפתאום הבנתי: בעולמו של המקומי בעל הלודג' לא קיים מושג של למהר או להספיק, הוא פשוט נע בתוך גישה אחרת של מרחב הזמן.

המושג פנאי שייך לעת המודרנית ולאופי החיים שהתפתח בה, לבעל הלודג' באגם גוקיו אין מושג כזה, כמו גם לבדואי שחי בהרים הגבוהים של סיני. נסו לדמיין מה יאמר בדואי אם ישאלו אותו מתי יש לו פנאי בחייו ומה הוא עושה בו. המושג פנאי קיים רק כי הוא נגזר מתוך האין שלו - הזמן בו אנחנו עסוקים - ומכיוון שבקצב החיים המודרני רוב הזמן שבו אנחנו עסוקים אנחנו כמהים לפנאי.

בפנאי אנחנו יכולים לנוח, לעשות מה שאנחנו רוצים, לבלות זמן איכות עם ילדנו (עוד מושג שהומצא בשנים האחרונות), לצאת לטיולים, לבלות, לפתח ולצרוך את תרבות הפנאי. אם נחבר את כל אלה, אפשר לומר שאת הפנאי אנחנו מחברים ליכולת ליהנות ולהתענג.

לפנות מקום לזמן

אבל הפנאי בתפיסתי שלי אינו קשור כלל למימד הזמן, אלא למשהו עמוק ממנו. גם בשפה העברית שורש המילה פנאי אינו קושר אותנו למימד הזמן ולרעיון של זמן חופשי, אלא ליכולת לפנות ולהיות פנוי. בסיפור הזן, אולי המפורסם מכולם, מגיע התלמיד אל המאסטר ומבקש ממנו שילמד אותו, לפני שהוא מסכים לקבל את התלמיד, המאסטר מציע שקודם כל ישתו תה ביחד. חולט המאסטר את התה ואחר כך מוזג בנחת את התה לכוסו של התלמיד וגם כשזו מלאה לגמרי, הוא ממשיך למזוג ולמזוג. התלמיד, הצופה בתה ניגר ונשפך לצדדים, לא מתאפק ואומר למאסטר: "סליחה, אבל הכוס מלאה. לא יכנס בה עוד תה". אז מרים המאסטר את ראשו, מסתכל לתוך עיני התלמיד ואומר לו ברכות: "אתה כמו כוס התה, מלא ברעיונות ובידע. אוכל ללמד אותך רק כשתדע לרוקן את כוס התה שלך, רק כשתבוא עם כוס תה ריקה".

אחת השאלות שאני חוזר ושואל את עצמי היא: האם עכשיו כוס התה שלי ריקה? האם עכשיו אני פנוי לרגע הזה? ואני יודע שהפניות הזאת אינה תלויה בזמן או במה אני עושה, היא תלויה אך ורק במצב הפנימי: במצב הרגשי, המנטלי, בגישה שלי לרגע, בהיצמדות שלי לרעיונות מסוימים. לא פעם אני מוצא שהתשובה לשאלה הזו היא לא, לעיתים כי אני רוצה להגיע לרגע הבא, למקום הבא, להשגת היעד, המטרה. לעיתים כי אני עמוס רגשית ופשוט אין מקום. לעיתים כי מה שאני עושה הוא לא מה שאני רוצה לעשות ולעיתים כי אני נאחז בגישה שאינה מאפשרת לי להיות פנוי לחסד של הרגע הזה.

לישון בלי לחשוב על מחר

ללמוד לרוקן את כוס התה שלנו (צילום: dreamstime)
ללמוד לרוקן את כוס התה שלנו (צילום: dreamstime)

אחד הדברים שאני מאמן את עצמי זה להיות פנוי לרגע הזה, ובמיוחד לאהבה שיש ברגע הזה. שמתי לב שלא פעם אני מצמצם את היכולת שלי להיות באהבה, כי אני חושש שמא היא תסתלק ותותיר אותי ריק. אני מעדיף לקבל מעט ולהיות בשליטה, מאשר פנוי לקבל את כל מה שיש ולקחת את הסיכון שאחר כך לא יהיה. ככל שאני מעמיק בעניין אני רואה שלי, ולא פעם להרבה אנשים סביבי, קשה לקבל. זה לא פשוט כמו שזה נשמע, להיות פנוי לקבל, שכן מי שמוכן לקבל באמת! מוכן גם להשתנות; והעמיקו בעניין זה היטב. בפניות ובקבלה אמיתית יש השתנות, ולהשתנות זה הדבר הכי מפחיד והכי קשה. יותר קל להיות כוס מלאה מאשר כוס ריקה, שכל פעם מחדש מוכנה להכיל משקה אחר, ואחר כך להתרוקן שוב כדי להיות פנויה לחסד חדש.

הפנאי, אם כך, אינו תלוי בזמן, אלא ביכולת לפנות, להכין מרחב פנימי פנוי. הסביבה המודרנית אינה תומכת בתהליך, קצב הגירויים ליחידת זמן בעת הנוכחי הוא מטורף: חדשות, פרסומות, שלטי חוצות, דרישות, רצונות, תדמיות, רמת חיים ופחד הישרדות תמידי השורה על הארץ הזו. כל אלו מקשים על המלאכה, אבל אם נהיה בגישה חיובית ונאמין שהנשמה לעולם לא לוקחת על עצמה שיעור או אתגר שאין היא יכולה לעמוד בו, ונפנה כמיטב יכולתנו, נגיע לרגעים בהם יש פניות מלאה. אלו רגעים מלאים של חסד ואהבה, אושר, עונג ושקט.

בפפואה ניו גינאה חייתי אצל מקומי חודש שלם. לא היה יום אחד בחודש הזה, שבו, לפני השינה, הוא חשב מה יעשה למחרת. מעטות הפעמים בחיי בהן אני הולך לישון בלי לדעת או לחשוב מה אעשה מחר. זה בכלל לא עניין של זמן, אלא עניין של גישה.

ובינתיים, אני ממשיך לשאול את עצמי: "האם אני פנוי לרגע הזה?".

ואתם?

שמואל לומד ומלמד שאמאניזם עברי, מחבר את העבודה והפרקטיקה השמאנית לתחומים נרחבים. משדר פעמיים בשבוע את התכנית משקפת ברדיו מהות החיים.

צידה לדרך

"אני חושבת שהיית יכול לעשות שימוש יותר טוב בזמן", אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון".

"לו הכרת את הזמן כמוני", אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו, הוא לא אחד שמתבזבז!".

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון", אמרה אליס.

"ודאי שלא!", אמר הכובען, מנער את ראשו בבוז. "אני מתערב שלא דיברת עם הזמן אפילו פעם אחת!".

"אולי לא", ענתה אליס בזהירות "אבל אני יודעת איך לנצל אותו".

"זהו! זה מסביר הכל", אמר הכובען. "הוא לא סובל שמנצלים אותו. ובכן, לו ידעת לשמור איתו על יחסים טובים, היה עושה בשעון כמעט כל מה שהיית מבקשת ממנו".

(לואיס קרול)

לאתר מהות החיים