כמו פרק בסדרה משפחת סימפסון, תחילתו של טור אינה מאפשרת לנחש מה צופן המשכו.

מעשה שהיה כך היה. השעה 1:30 בלילה, עוד יום מתיש בא אל קצו. אני יוצאת מהמקלחת ספוגה במים ובעייפות, מוכנה למסור את רמ"ח אברי ושס"ה גידי לחיקה הרך של המיטה. בעודי מתנגבת, נשמעו יבבות עצבניות מכיוון חדר השינה. ניגשתי ומצאתי תינוקת אחת ערה לחלוטין, ספר אחד מושחת וסדין בורדו קמוט, מכוסה בפירורי נייר לחים ולעוסים, כמו פתותי שלג על אדמה חשופה. כשהשכבתי אותה לישון, שכחתי שלצאצאה יש חיבה עזה ללחיכת דפים וכך, בלי לחשוב יותר מדי, השארתי למראשותיה את "רומן רוסי". העוללה, שכנראה התעוררה לינוק ולא מצאה את אמה לידה, החליטה לנשנש את הספר כתחליף.

אני מתקשה שלא לרקום תוכניות עבור בתי, לפנטז שתהיה דגם משופר שלי. רציתי שכמוני גם היא תהיה תולעת ספרים, אבל לא חלמתי שכך תממש את נטיותיה התולעיות.

"רומן רוסי" מאת מאיר שלו הוא הכרך הוותיק ביותר בספריה שלי. העושר המילולי שארוז בין דפיו גורם לי סחרחורת ומעלה על פני חיוכים נבוכים של בורות. כמה מפליא זה היה למצוא יום אחד את דפי הספר אכולים, פשוטו כמשמעו.

עץ הניזון מקומפוסט (צילום: שחר שילוח)
עץ הניזון מקומפוסט (צילום: שחר שילוח)

סיפור משפחתי

יש לי רגשות מיוחדים ל"רומן רוסי". אני אוהבת מאוד את הספר, שמי יודע כמה פעמים כבר קראתי אותו, מהפעם הראשונה שהגיע לידי לפני כ-20 שנים ועד עצם היום הזה. אני כרוכה גם אחרי העותק הפרטי שלי, שמונח כעת, מרוט וישן, על השולחן בפינת ההנקה בביתי. את העותק, חדש לגמרי, רענן, מרשרש ומדיף עדיין ריחות של דפוס, מצאנו בדירתו הצנועה של סבא צבי כשהלכנו לפנות אותה אחרי שנפטר. סבא צבי היה קיבוצניק עם קקטוס בגובה אדם בגינתו, בלורית בוהקת מלובן לראשו ומבטא מתוצרת גדנסק בגרונו. הוא לא באמת היה סבא שלי, אלא בעלה של סבתא שרה, שנפטרה בינקותי.

כמו יעקב מירקין, גיבור ספרו של מאיר שלו, גם סבא צבי היה חלוץ ונוטע. כמו מירקין, גם הוא גידל אגסים וכשבא לביקורים אצלנו, תמיד נשא איתו ארגז קטן מלא בפרי ישר מהמטע. כמו אל קברו של מירקין, גם הדרך אל קברו של סבא צבי עברה ליד הרפת, מול המצבות של שניהם משתרע נוף ירוק ושליו.

אבל יעקב מירקין היה יציר מקלדתו של מאיר שלו ועשה דברים שעושות דמויות ספרותיות ולא קשישים קיבוצניקים. מירקין, איש העליה השניה, נהג לשבת במטבח הצריף שלו, לשתות תה רותח ולכרסם זיתים מרירים, ובתוך כך לרשום את הרהורי לבו על פתקאות קטנות, שהסתחררו באוויר ונחתו על הקרקע כמו שלכת של מילים. ברוך שנהר, דמות המספר ב"רומן רוסי" ונכדו של מירקין, העריץ את סבו ולא חדל לעקוב אחריו במותו ובחייו, לצרף שברי סיפורים וקרעי תמונות, להרכיב את פסיפס האמת והאגדה שהיה יעקב מירקין. ברוך אסף את הפתקאות, מעין שילוב של יומן, צוואה, מכתבים ושירה, קרא אותן וספג אל גופו הגדול והמסורבל את המילים והאותיות.

קומפוסט: גלגל חוזר בעולם (צילום: שחר שילוח)
קומפוסט: גלגל חוזר בעולם (צילום: שחר שילוח)

תולעת ספרים אקולוגית

בתי הסקרנית והנמרצת, בכוח לסתותיה הזעירות והחפות עדיין משיניים, לעסה את המילים והאותיות של מאיר שלו. כמו מנסה בעזרת חוש הטעם לטעום משהו ממורשתו של סבא צבי, הרי את האגסים שלו כבר לא תזכה לטעום. רסיסי סיפורים פוזרו במיטה ונדבקו לעורה כמו פריחה מוזרה בשחור-לבן. חלקם נבלעו בפיה ועשו את כל הדרך מהלוע התינוקי דרך המעיים הצעירים והחוצה אל החיתול האקולוגי.

במילותיו ציווה מירקין על נכדו ברוך לקבור אותו במטע ולא בבית העלמין של הכפר, כדי לנקום בחברים שגירשו משם את בנו. המטע הפך עד מהרה לבית קברות והמתים הטמונים באדמה גרמו לעצים להירקב ולמות באורח מוזר.

אינני יודעת כמה זמן לוקח לאנשים לעכל מילים ובוודאי אינני יודעת כמה זמן לוקח לתינוקות, אבל ביום שאחרי תקרית לעיסת הספר, נטלתי את חיתולה המתכלה של בתי וטמנתי אותו יחד עם שארית המילים ודפי הספר של סבא בערימת הקומפוסט. הקומפוסט שלנו אינו כלוא בתוך מתקן פלסטיק, אלא מצטנע מתחת לערימת גזם לצדו של עץ פנסית דו-נוצתית. לפנסית שבחצר לא יקרה מה שקרה לאגסים, השזיפים והשקדים של מירקין. היא לא תיבול לי. מאז שהקומפוסט עבר לגור לידה, הפנסית משגשגת כפי שלא שגשגה מעולם. שלא כמו סבא יעקב או סבא צבי, מעולם לא עבדתי במטע, אבל לצידה של הפנסית בחצר שתלתי, כמוהם, זית, רימון, לימון, תות ופפאיה. אני מדמיינת את המילים האכולות צומחות על ענפי העצים הניזונים מהקומפוסט ובבוא העת פורחות מהם כמו פתקאותיו של יעקב מירקין.

מהות לעולם נשארת

את שרידיו של הספר, ניצולים ממורטטים, הנחתי על השולחן בפינת ההנקה ובכל פעם שאני מיניקה, אני קוראת ממנו לבתי, כדי שתיבלע את המילים דרך האוזנים ולא דרך הפה. מין תיקון סמלי שכזה. כשתגדל, היא תוכל לספר שינקה את תיאורי האנשים והפרות, הביצות והרגבים, התרנגולות והחלוצים, משדי אמה.

כשהתינוקת שלי השמידה את הכריכה ואת כל הפרק הראשון של "רומן רוסי", נפרדתי (באופן חלקי) מהפריט הוותיק והאהוב ביותר בספריה שלי. אבל לא נפרדתי מהמהות שלו. קראתי את הספר פעמים כה רבות, עד שאני זוכרת אותו כמעט בעל פה ומרגישה כאילו יעקב מירקין הוא גם הסבא שלי.

"הבה נחזור אל דף הנייר שלנו. עלולה להיות לנו האשליה שכדי להשמיד אותו כל שעלינו לעשות הוא להצית גפרור ולהעלותו באש. אבל אם נשרוף דף נייר, חלק ממנו יהפוך לעשן, העשן ייתמר וימשיך להיות. החום הנפלט מהנייר הבוער יתפשט ביקום ויחדור לדברים אחרים, משום שהחום הוא החיים הבאים של הנייר. האפר הנותר יהפוך להיות חלק מן האדמה ודף הנייר, בחייו הבאים, עשוי להיות גם ענן וגם שושנה בו זמנית" (מתוך "לב ההבנה", ספרו של תיך נאת האן העוסק בסוטרת הלב. תרגום: עופר חי).

צידה לדרך

חוק שימור האנרגיה קובע שאנרגיה לא נוצרת ולא נעלמת, היא משנה צורה מסוג אנרגיה לסוג שונה. בניסוח אחר: שינוי האנרגיה במערכת סגורה כלשהי מתבטא רק בשינוי צורת האנרגיה או במיקומה, ואילו כמות האנרגיה קבועה תמיד (חוק פיזיקלי בסיסי)