מלאכים צהובים בשוק מחנה יהודה

בין רחובות יפו ואגריפס בירושלים שוכן לו שוק מחנה יהודה המפורסם. השוק, שהחל לפעול עוד במאה ה19 היה מאז ומתמיד השוק המרכזי למזון עבור תושבי העיר. צרכנים רבים מבקרים בו דרך קבע וירושלמים רבים החוזרים אל השוק מדי שבוע נושאים עימם זכרונות של חיים שלמים בשוק.

אם יצא לכם לבקר בשוק באחד מערבי ימי חמישי בשנה האחרונה יכול להיות שכבר פנו אליכם עלם או עלמה לבושים בחולצה צהובה ושאלו אתכם אם אתם צריכים עזרה בסחיבת הסלים. אם לא, התנחמו - כנראה שאתם צעירים מדי. כך או כך, ודאי שמתם לב שבין דוכני הירקות והפירות הטריים, המאפיות והמעדניות עם הקוגל הירושלמי, מהלכים להם סטודנטים צעירים עם חולצות צהובות זוהרות עליהן כתוב "גברת עם סלים" ומציעים לבאי השוק עזרה בסחיבת סליהם.

הפרויקט "גברת עם סלים" נוסד לפני קצת יותר משנתיים על ידי יקיר פרטוש (23) סטודנט ירושלמי ממכללת הדסה, חדור רוח יוזמה ועשיית טוב.

"גברת עם סלים": הצעדים הראשונים

"הכל התחיל במקרה", מספר פרטוש, "אני אוהב לשוחח עם אנשים מבוגרים, ואני אוהב את השוק. כשהייתי סטודנט בשנה א', ראיתי אישה שמתקשה בסחיבת השקיות בשוק, עזרתי לה, כמו שכולנו עוזרים מדי פעם למבוגרים נוספים, אך הסלים שלה היו כבדים במיוחד ונאלצתי לגרור אותם לביתה כיוון שלא יכולתי להרים אותם - מפאת כובד משקלם. תוך כדי ניסיון להוכיח לעצמי ולזקנה שאני לא כל כך חלש, שאלתי אותה מדוע לא ביקשה עזרה ואיך חשבה לסחוב את זה לבד. התשובות שקיבלתי היו 'לא נעים לנו', 'אנחנו מתביישים לבקש' או 'ביקשנו ולא עזרו לנו'. והיא הסבירה לי שיצא לה לבקש מספר פעמים, אך היא נענתה בשלילה והיא מבינה את זה שאנשים בשוק ממהרים, אז כדי למנוע את עוגמת הנפש היא לא מבקשת מאז. בעקבות השיחה איתה נפל לי האסימון".

מכוונים את שעת הקנייה לשעות שלנו (צילום: יוסי ביבס)

רצה הגורל ופרטוש נתקל במודעה של מרכז היזמות של בית הלל בירושלים: "יש לך יוזמה חברתית? אנחנו מוכנים לעזור לתמוך ולתקצב". לאחר שפנה אליהם פרטוש הם אימצו את הרעיון, נתנו את חסותם לפרויקט ומאז אחראים על ניהולו, מציאת תקציבים וגיוס והדרכת המתנדבים.

יהודה הרוש (27), סטודנט לניהול משאבי אנוש במכללת הדסה בירושלים, הוא רכז המתנדבים מטעם בית הלל ובין היתר אחראי לאיתור וגיוס מתנדבים, הדרכתם וליווי צמוד שלהם במהלך הפעילות. "אנחנו מגיעים כל שבוע ביום חמישי לשוק בין השעות 17:00-19:00", מספר הרוש. "אנחנו מביאים חולצות צהובות זוהרות שעליהן הלוגו של הפרויקט שלנו. יש אנשים שכבר מכירים אותנו משבועות קודמים. יש כאלה שמזהים אותנו ומחכים לנו ובאים לבקש את העזרה".

חוזרים הביתה עם טיפ לחיים

יחד עם העזרה הפיזית לה נזקקו קשישי השוק, זיהה פרטוש בצורך נוסף שלהם לספר, לשתף, להזמין לארוחה ולספר על עברם. "מספר חודשים לאחר תחילת הפרויקט עזרתי למישהי ותוך כדי העזרה התפתחה שיחה", מספר פרטוש, "אך לאחר שהגענו לתחנת האוטובוס ראיתי כי השיחה כבר מתנהלת יותר מחצי שעה. המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היתה – 'היא גונבת לי זמן אוויר, שאני יכול לעזור בו למבוגרים נוספים', אך אחרי כמה דקות התעשתי והבנתי שהשיחה היא גם חלק מהצורך, ומאז הפרויקט שונה לעזרה בתמורה לסיפור/ טיפ לחיים. כך מתחזק הקשר הבין דורי מצד אחד, ומצד שני אין כאן נזקק או אדם מסכן - כל צד תורם את חלקו בהתנדבות".

באחת מהפעמים עזר פרטוש לאדם מבוגר, שהתחיל לספר לו סיפורים על מלחמת העולם. לפרטוש זה לא הסתדר, משהו בסיפור ובתאריכים לא התאים למה שאנחנו לומדים בשיעורי היסטוריה. אז הוא שאל אותו לפשר העניין. הקשיש תיקן ואמר שהוא מדבר על מלחמת העולם הראשונה. מסתבר שהבן אדם היה בן 104. "זה היה מדהים לפגוש אדם בגיל הזה".

"לא פעם המתנדבים, ואני בתוכם", אומר פרטוש, "חשים בזכות הסיפורים והטיפים שהם מקבלים יותר מאשר מעניקים. את הסיפורים אנו מעלים בסוף ההתנדבות על הכתב ומשתפים את שאר המתנדבים בהתכנסות הסיכום שבכל סוף התנדבות".

הרוש: "יש כאלה שמכוונים את שעת הקנייה שלהם בדיוק לשעות שלנו ויש כאלה שאנחנו פונים אליהם בעצמנו ומציעים את העזרה. לאו דווקא קשישים, אלא כל אדם שיש לו צורך בעזרה אנחנו פונים אליו ומציעים את העזרה. חלקם מחכים לנו בשעה מסוימת ובדוכן מסוים. אנחנו כבר מכירים אותם והם אומרים לנו שבלעדינו הם לא היו באים לקניות".

מי המתנדבים?

הרוש: “משהו שאני מאוד אוהב זה המפגש המעניין בין הדורות בין המתנדבים לקשישים, שיחה ועזרה וגם בין המתנדבים עצמם יש סטודנטים ותיכוניסטים, דתיים וחילוניים. כל מיני קצוות שמתערבבים ביחד. זה מאוד חשוב וזה באמת עובד וזה יפה. זה מפגש חיוני וחשוב שלא תוכנן, אבל קיים בפעילות שלנו. הפעולה הפשוטה של עזרה לאנשים לסחוב את הסלים כי הם זקוקים לזה נחתמת באיזו חוכמת חיים שהם שומעים מבן אדם, על החיים של פעם בירושלים או במדינה".

גברת עם סלים, כבר חלק מהנוף המקומי (צילום: יוסי ביבס)

כיצד מגיבים האנשים בשוק?

הרוש: "רוב האנשים ממש מודים לנו. יש אנשים שאומרים לנו 'בלעדיכם לא הייתי עושה קניות'. יש מצבים שלעיתים הקהל חושד, הם לא תמיד מבינים מי מגיע אליהם או שהם לא מדברים עברית, מגיעים אליהם אנשים ורוצים לקחת להם את הסלים אז הם מגיבים בחשדנות. החולצה מאוד עוזרת כי זה נראה משהו מסודר ואנחנו מסבירים להם את משמעות הפרויקט ויש גם כאלו שמבקשים שלא נעזור להם. אנשים מאוד נהנים לשתף ולספר על עצמם על העיר, על השוק, על המשפחה שלהם ועל החיים שלהם. אני כבר מכיר את הנכדים והנינים של חלקם".

מה תעשו עם כל הסיפורים שאתם אוספים?

הרוש: "עכשיו התחלנו לאגד אותם בספר שכל אחד כותב בו בסיום ההתנדבות. החלום שלנו הוא להוציא את זה כספר".

"פגשתי פעם אישה מבוגרת שסיפרה לי על בעלה שנפטר לפני כחצי שנה. היא דיברה איתי על אהבה וזוגיות ועל הקשר שהיה ביניהם. זה הדהים אותי מה בן אדם בן 80 זוכר מבן הזוג שלו. על הגעגוע, על האהבה. זה היה כל כך שונה ממה שאני מכיר. הרבה אמון, הבנה הדדית ועזרה. זו חוויה שמלווה אותי מאז בחיים".

צידה לדרך

"מה שעשינו למען עצמנו בלבד, מת איתנו. מה שעשינו למען אחרים ולמען העולם - חי לנצח" (אלברט פוק)