את סוף השבוע האחרון ביליתי באשרם במדבר במדיטציות של אושו.

במדיטציות האום האינטנסיבית מזפזפים במשך שעתיים וחצי בין זעם לאהבה, צחוק לשיגעון וריקוד לתשוקה, כל רבע שעה משנים מצב צבירה רגשי - מקיצוניות אחת לאחרת. כבר בשלב ההסברים שלפני הרגשתי התנגדות.

זה אמנם ממש לא מתאים לי אבל הפעם לא פרשתי באמצע הפעילות. אולי זאת הייתה הסקרנות שלי לגלות דברים חדשים, להתנסות ולחוות, ואולי משהו בפנים קרא לי, איזה מקום עמוק יותר, שמבקש רק הפעם להרפות, להתמסר ללא ידוע, לשחרר. נשארתי אבל בתוכי התחולל מאבק: חלק אחד נאחז באמונות הכי בסיסיות שלי ונעץ בהן את הציפורניים עד כאב, וחלק אחר התפרץ, התמרד ונלחם על מקומו.

ל"ג בעומר השבוע עורר בי מחשבות על מרד ואמונה, על מאבק וכניעה. בדיוק כמו אצלי, גם היהודים בתקופת בר כוכבא מצאו את עצמם עומדים מול כוח רומאי עצום שדרש מהם לוותר על אמונתם. גם שם האפשרות הייתה התמסרות או מרד. העם היהודי כמעט נכחד במאבק הזה, אבל למרות זאת לא היה מוכן לוותר על זהותו, מהותו הפנימית ומה שמייחד אותו. וכמו אצלי, גם שם המלחמה הייתה אכזרית, קשה ולא הגיונית. קל הרבה יותר היה לוותר, אבל לא יכולנו. לא על דרך חיינו, לא על האמונה שלנו, לא הזהות שלנו, לא על עצמינו.

המוטו שלי בחיים הוא שאף אחד לא יגיד לי מה להרגיש ואיך להיות, אני רוצה להיות נאמנה למה שאני מרגישה בכל רגע. למה שאכעס בכוח, או ארגיש אהבה או ארקוד אם לא בא לי? ואם לא די בכך: שכשנכנסים למדיטציה מתחייבים להישאר עד הסוף. רק זה לבד גרם לי לרצות לברוח החוצה כל דקה וחצי בערך.

ניצוץ של ידיעה עמוקה

כמעט שמתי שם באולם המדיטציה, או ככה לפחות זה הרגיש. השיחה הפנימית אם להשתתף או לצאת הפכה למאבק מתיש. אבל מבלי ששמתי לב, מול האגו שלי שלפת את אחיזתו ולא הרפה, לאט לאט התחיל משהו נוסף להתעורר בי והפך פתאום מרדום למורד. התמלאתי כוח פנימי לא הגיוני, חייתי, מטורף. זה היה המקום שהשתוקק להשתתף, שמשווע להיות חלק ממשהו, להיכלל בתוך משהו חזק, גדול ממני, להרפות, להרשות לפחד להיות שם ועם זאת להתבונן בו ולא לברוח.

על מה נלחמנו בל"ג בעומר? האם היו אלו האגו והפחדים ששלחו אותנו להתאבד על מזבח האמונה, להישרף באש הצדק. האם זו הרואיות וזה מה שאנחנו מציינים בחג הזה? נראה לי שהאש של ל"ג בעומר היא דווקא ממדורה אחרת. זו אש של אמונה טהורה. יש בה איזה ניצוץ של ידיעה עמוקה, של משמעות אמיתית, של תמצית הקיום, של ההבנה שאת הגוף ניתן להכריע אבל את המהות הפנימית וחופש האמונה לא. היא מעבר לכך, קיומה נמצא כאן לפנינו ויישאר אחרי שנעזוב. אין לה מחיר. בשבילה שווה אפילו למות.

לרגע הרגשתי את אותו מקום בוער, חד משמעי, בלתי ניתן לעצירה, ברור לגמרי. אין בו שאלות או היסוסים. רק תשובות ובהירות צלולה. נשארתי שם חסרת נשימה,עדיין נאבקת, כבר לא בהנחיות ובמה שקורה מסביבי אלא בעצמי, בפחד התהומי להתמסר, להיקרע, להתרסק, לאבד את עצמי. משהו גסס וזה כאב כל כך ומשהו חדש ומענג התחיל להתעורר לחיים.

להתנפץ לרסיסים ולהיבנות מחדש

מרד בר כוכבא היה אכזרי וקשה, מתו בו כשש מאות אלף יהודים. התפיסה הקבלית אומרת שאפשר לפגוע בנו רק שאנחנו לא מאוחדים בינינו לבין עצמינו. האסונות באים עלינו כשאנחנו מפורדים, מתווכחים ומרגישים זרות, כיוון שאז אנחנו חלשים. מתוך האסון אנחנו שוב מתקרבים ומתחברים. מרד בר כוכבא כמעט שחיסל אותנו אבל למעשה הצמיח ואיחד אותנו מחדש, אחרים. גרם לנו לדבוק חזק יותר בכוח החיים, בביחד שלנו, באמונה ובזהות המשותפת.

לא יודעת בדיוק מה קרה לי שם באותה מדיטציה אבל גם אצלי בבפנים משהו התפרק, התנפץ לרסיסים ומצא את עצמו מחדש. האני שעזבה בסוף את האולם, רק כשהסתיימה הנחיית המדיטציה האחרונה הייתה אחרת מזו שנכנסה לשם שעתיים וחצי קודם. החדש מרגיש אחר, קצת יותר שלם, מעט יותר פתוח, הרבה יותר חי בוער באש פנימית לא מוכרת ועם זאת הכי טבעית בעולם.

"כל מי שנותן לך מערכת אמונות הוא האויב שלך

גילוי הוא משהו שקשור לאמת...רק החיפוש אחר האמת, והחוויה עצמה של האמת, לא האמונה, מסוגלות לרפא את הפצעים, להפוך אותך לשלם". (אושו)

חג שמח.