בני אותו השבט (צילום: יודן מיבר)

לפני שבע שנים הייתי בטורקיה בפסטיבל בטבע (rainbow gathering). יום אחד, באמצע הטבע הפראי השקט, הופיעה משום מקום משאית מתוכה הציצו עשרות אנשים, צועקים, שרים, מצפצפים וצוהלים. ברגע הראשון רציתי לקבור את עצמי, היה ברור לי שמדובר במטיילים ישראלים מהזן המובחר ביותר: הם נראו ישראלים, הם עשו הרבה הרבה רעש והם לא התכוונו להשאיר אף אחד אדיש אליהם.

בהודו קראנו להם הכובשים. הם היו מגיעים למקום, לוקחים עליו בעלות בגסות וכובשים אותו ברוח קרב. כשהם היו עוזבים הם משאירים אחריהם רק אדומה חרוכה. אבל לא, להפתעתי, למרות הדמיון העז הם לא היו ישראלים.

עוד במהות החיים:

__________________________________________________________________

בני אברהם

הם היו איראנים! הם נסעו יומיים בדרכים מטהרן לטורקיה, כדי לפגוש אנשים ממדינות אחרות. ברגע הראשון ששמענו שהם איראנים התכווצנו, הם בטח שונאים אותנו, אולי הם רוצים לפגוע בנו. אבל כשהם שמעו שאנחנו ישראלים הם התקרבו בהתרגשות רבה. "בני אברהם" הם קראו לנו, אנחנו משפחה, הם אמרו. זו היתה אהבה ממבט ראשון. נצמדנו אליהם והם נצמדו אלינו, כמו אהובים שנפגשו אחרי שנים של ציפייה, שיחות נשים, מעגלי מוזיקה, בישול ארוחות משותפות והרבה כבוד, סקרנות והתרגשות.

בקבלת השבת המשותפת הם שרו איתנו ואנחנו הזמנו אחד מהם לערוך את הקידוש. לא יודעת מה קרה לנו שם, אבל לא היתה עין אחת שנשארה יבשה בקהל. היינו באקסטזה, גם אנחנו וגם הם, ילדי אברהם.

בני אברהם באקסטזה (צילום: יודן מיבר)

אחווה אנושית

כשאני רואה את הקמפיינים של האיראנים והישראלים שרצים עכשיו בפייסבוק אני נזכרת בחיבור ההזוי והלא צפוי הזה, באהבה האנושית הפשוטה, שבה נאחזנו כאילו כדי להוכיח שאפשר אחרת, שבני אדם הם בני אדם בכל מקום, ושיש תקווה לשלום אמיתי בכל מקום. שאם רק נפגש בלי תוויות, במקום נייטרלי ונקבל הזדמנות להסתכל אחד לשני בעיניים, לדבר, להקשיב, לשהות עם האחר ולחוש אותו, לא נפחד יותר, לא נרצה ולא נסכים לפגוע.

את מה שקרה שם באותו שבוע אי אפשר היה לצפות מראש. כל מה שידעתי על איראנים לפני היה שהם לא אוהבים אותנו במקרה הטוב, או סביר להניח -- שונאים אותנו ממש! אבל הדברים לא תמיד כפי שהם נראים. כשחושבים בהגדרות של זהות לאומית או דתית, לכל המשתייכים לאותה קבוצה יש זהות משותפת. כך נמחק הדבר האינטימי, הפרטי, האנושי הזה, שפשוט קורה בין בני אדם באופן טבעי כשהם נפגשים. כשהקשר שלי עם איראנים ניזון מהחדשות אני אוגרת פחדים, מפתחת כעס, מרגישה מאוימת ומוכנה לפגוע בהם בחזרה. כשיש פנים מאחורי הזהות, מתפתח משהו אחר, מעין אחווה אנושית, ברית קדומה שנחתמה הרבה לפני שמדינות היו קיימות, בדם של הלב.

כמו קמפיינים אחרים בפייסבוק, גם "אירנים, אנחנו אוהבים אתכם" ממוסס את הגבולות המדיניים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים ובונה רשת חדשה. הרשת הפייסבוקית גמישה הרבה יותר מגבולות טריטוריאליים, ופועלת על בסיס עניין משותף, בעיקר על ידי שיתוף ברעיונות, רגשות ומחשבות. מה שזוכה לרייטינג הוא מה שרלוונטי לכמה שיותר אנשים, נקי מאינטרס של אדם או קבוצה מסוימים. לאף משתמש אין יתרון על האחר כמו במדיות אחרות (טלויזיה רדיו, קולנוע)

אחרי זמן מה נמסות החומות, מיטשטשים הגבולות ונוצר חיבור של לב אל לב (צילום: יודן מיבר)

פייסבוק: מסתכלים האחד לשני בעינים

בפייסבוק התודעה הקולקטיבית מנתבת ומנווטת את התנועה, וגם השפה שונה. הדיבור הפייסבוקי ישיר, פשוט ואנושי: השפה של הקמפיין הזה היא שפה של אהבה, לא מדובר על דעה כזאת או אחרת, לא על בעד או נגד, לא עוסקים בצדק ובהיגיון. בכלל, הקמפיין הזה לא מדבר על משהו שעושים, אלא רק מבטא משהו שמרגישים. זוהי שפת הלב ואנחנו לא חוששים להשתמש בה.

כדי לאהוב או לשנוא, לפחד או לכעוס צריך שיהיה מפגש. פייסבוק מאפשר לנו להיפגש במקום נייטרלי, להתקרב, להקשיב, להסתכל בעינים ולבדוק מה אנחנו מרגישים. כשמסתכלים בעינים מקרוב, אחרי זמן מה, נמסות החומות, מיטשטשים הגבולות ונוצר חיבור של לב אל לב.

וממני לכמה איראנים ואיראניות, שאין סיכוי שאני זוכרת את שמם, אבל לעולם לא אשכח אותם, אני רוצה לומר: "כדי שתהיה בינינו מלחמה, אנו צריכים לפחד אחד מהשני, אני כבר מכירה אתכם. אני לא מפחדת מכם. אני לא שונאת אתכם. אף איראני לא פגע בי, אנחנו אוהבים אתכם. איננו רוצים לפגוע בכם".

נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.

פוסטים קודמים של נוגה מיבר:

לאתר מהות החיים

__________________________________________________________________

מרכז המבקרים "מהותי" מקבוצת אריסון מזמין אתכם לחוויה אינטראקטיבית מעוררת מחשבה לכל המשפחה לחג הפסח. שילוב של לימוד והתנסות, משחק והנאה באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר. לפרטים נוספים.