(צילום: dreamstime)

"מי שרוצה איכות חיים חייב ללמוד כל הזמן -- לא רק מקצוע, אלא גם את ההיבטים הרגשיים שכל הזמן משתנים. אם אנחנו ההורים נקבל בברכה את השינויים שעוברים על ילדנו, ונתייחס ברצינות לקשיים הרגשיים שהוא מעורר בנו, תהיה לנו הזדמנות לצמיחה", אומרת אורנה שפרון, מחלוצות החינוך הביתי בישראל, שגידלה את שבעת ילדיה בבית.

"עם כל ילד שנולד הבנתי שאני יודעת פחות ופחות והיה לי ברור שההורות שלי לא יכולה להתנהל כבדרך אגב, על טייס אוטומטי. הבנתי שלא אוכל להיות הורה בלי לשאול שאלות, בלי לבחור או להחליט מה נכון לי ומה הדרך שלי".

שפרון, 51, ילדה את שני ילדיה הבוגרים בקיבוץ כפר גלעדי ונפרדה מהם, כמו כולם, בגיל חצי שנה לטובת בית התינוקות. "הרגשתי שזה לא נכון לי להיפרד מתינוק בשלב הזה. כשנולדה הבת השנייה הרגשתי את זה שוב וביתר שאת". בשלב מסוים, לאחר שעזבה את הקיבוץ, חשה שפרון שהמוסד הזה – בית ספר – אינו נחוץ: "הבנתי שבשביל החינוך וההשכלה שלהם אין בזה צורך ושבעצם אין סיבה שילדים ייצאו בבוקר מהבית".

על הורות וקפיטליזם

במשך 15 שנים גידלה את ילדיה בבית, התבוננה בהם ובילדים של אחרים, קראה, חקרה והבינה את "המשמעות העמוקה של טיפוח בני המשפחה והחשיבות של התפקידים הנשיים המסורתיים". מצד שני, היא גם גילתה את עצמה. "אני יכולה להגיד בוודאות שהצמיחה שלי התחילה בתור אמא. מימוש היכולות שלי, הערך שאני נותנת לעבודה שלי כאמא -- כל השאלות הגדולות והלמידה התחילו משם. אלו היו השנים המעצבות".

אורנה שפרון. החיים כאמא

"הורות טובה פועלת בשני הכיוונים", מסבירה שפרון. "מצד אחד, הורים הם ההשראה של הילדים והילדים הולכים לאורם. מצד שני, כשאנחנו לוקחים את הרעיון הזה ברצינות, אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו. אנחנו רוצים לחיות אותם בצורה איכותית".

לדבריה, יש מספר גורמים שמובילים לבעיות בהורות: "חוסר בגרות, חוסר יציבות פנימית והקושי לעמוד בזכות עצמך. התרבות הקפיטליסטית מייצרת אנשים כאלה, הזקוקים לאישורים חיצוניים כדי להרגיש טוב". הורים כאלה תלויים גם בזהות של הילד ורואים בו "המשך" שלהם או פיצוי על מה שקרה להם, במקום להתייחס אליו כאדם נפרד. במקרים כאלה מתחילה להתפתח אצל ההורה מה שהיא מכנה "אחריות עודפת -- אנחנו מתערבים בצורה לא מכבדת ומקבלים החלטות שהוא אמור לקבל. אחריות עודפת מזיקה בדיוק כמו חוסר אחריות, כי היא פוגעת באוטונומיה של הילד, ביכולת שלו לקחת אחריות על החיים שלו ולכן גם בהתבגרות שלו".

בשבח ההפרדה

האינטראקציה הרציפה עם הילדים במקביל לקשיים איפשרו לשפרון להתבונן, ללמוד, לזהות ולהכיר את ילדיה וכך, בהדרגה, לאפשר להם את מידת החופש שלהם כבני אדם נפרדים. "בכל קושי שאנחנו נתקלים בו חשוב שנזהה איפה אני מתחיל, איפה אני נגמר ואיפה אני פוגש את הזולת. רק כך נוכל לראות את עצמנו ואת האכזבה שלנו, התסכול, העצב -- רק כך נוכל לראות את הילד".

(צילום: dreamstime)

"חשוב שנסתכל, נקשיב וננסה להבין מה הילד שלנו באמת מנסה לומר לנו. ההפרדה תאפשר לנו לראות אותו, להתבונן ולזהות את הקשיים והצרכים שלו בלי קשר אלינו, וגם לראות את עצמנו. לראות, למשל, שזה שאני מתבייש בילד שלי לא קשור אליו, כי בעצם אני מתבייש בעצמי. הילד רק מעורר את תחושת הבושה, אבל זה לא קשור אליו".

לשיטתה, השאלה אם הילד גדל בבית או במסגרת אחרת חשובה פחות ממידת האחריות שההורים לוקחים עליו. השאלה המשמעותית היא אם ההורה לוקח אחריות על הילד ועל חינוכו או שהוא משאיר את זה למסגרת החינוכית הפורמלית. הורה אחראי מלווה את הילד שלו בעשייה משותפת ובהתבוננות, גם אם זה רק אחר הצהריים. מה שחשוב הוא להיות עם הילד באמת.

"התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים הוא לתת דוגמה אישית", אומרת שפרון, "כי מה שעובר אל הילד ומחלחל לתוכו הם המעשים שלנו, לא הדיבורים וההצהרות. לכן מה שחשוב זה איך אני חיה, מה אני עושה ואיך אני עושה. אם אני מתייחסת אל עצמי ואל הילד בכבוד -- הוא ילמד להתייחס בכבוד לעצמו ולזולת. אם אני ממשיכה כל הזמן ללמוד ולהתפתח -- גם הוא ילמד ויתפתח כל הזמן".

לאתר מהות החיים