מירוץ הלילה של נייקי. מה הם עושים פה? (צילום: צביקה טישלר)

דווקא באמצע מירוץ היתה לי תובנה שכך החיים צריכים להראות. זה המירוץ הנכון. כל היתר זה טירוף שמוגדר בפי כולנו כשפוי.

מירוץ הלילה של נייקי היה התחרות הראשונה שלי מאז ההריון והלידה. אימונים ספורים לפני כן. לא הכי בכושר. רצה לאט. 10 ק"מ שעלי לגמוע בתחרות הוא מרחק שלא התאמנתי עליו לפחות שנתיים. לא תיארתי לעצמי שאצליח לסיים. לא תיארתי לעצמי שלא אעבור להליכה חמש פעמים באמצע. והכי לא תיארתי לעצמי שיהיה לי קל למדי.

אחרי 6 ק"מ יש אלפי רצים מלפני ומאחורי. אני מתבוננת בהם. רובם לא נראים אתלטים. ביניהם אנשים כבדים מאוד או בעלי מוגבלויות פיסיות ואחת שעקפה אותי עם עגלה ותינוק. אני רצה עם חיוך ומצלמת קליפים באייפון למזכרת. היה לי כל כך כיף.

שאלתי את עצמי איך זה שכל כך הרבה אנשים (כ-15,000), שרובם המכריע אינם מתפרנסים מספורט, מטריחים את עצמם לאירוע הזה? מה יש בריצת ההמונים הזאת, בלילה, שמושכת אנשים שחלקם, כמוני, הבריזו משיעורי ספורט בבית הספר?

זו שפיות?

השאיפה לבריאות הגוף אינה התשובה. עבור בריאות הגוף עושים ג'וגינג ולא צריך מירוץ. נדמה לי שהתשובה היא בריאות הנפש.

החיים שלנו כאן -- אוף כמה הרבה אנחנו מנתחים אותם, מוחים עליהם, סובלים, מתמרדים, מתכופפים, מובלים, מתעוררים פתאום לניצוצות ספורים של לקיחת אחריות וחוזרים לתלם של העדר החברתי. קושי ועוד קושי, חוסר שליטה, סטירות לחי, דרמות, לב שנשבר, מחלות, מוות, אוברדראפט, רגעי אושר חולפים, כן אגו לא אגו, מרדף אחרי אושר.

מירוץ החיים. נגד הזמן, נגד מציאות מערימת מכשולים, נגד השדים שלנו ושל קרובינו. מירוץ להיות הכי טובים, להגשים את הפוטנציאל, למצוא את היעוד שלנו, לחפור בנבכי הנשמה ולתקן מהר לפני שיגמר לנו הסיבוב בעולם הזה. אוי כמה רעש. זו שפיות?

אולי. אבל לרוץ בלילה עם אלפי אנשים, בתחרות שבה רק 3 מנצחים (כמקובל בתחרויות), מרגיש כל כך שפוי ונכון. נחיל אנשים מתנשפים במאמץ לקו הסיום, כשמראש יודעים שאינם רצים עבור אחד המקומות הראשונים. כמה ענק זה! ליהנות ממירוץ בלי לשאוף לנצח. יש יותר שפוי מזה?

פוסטים נוספים של לימור דהאן:

לאתר מהות החיים