(איור: נועה ליברמן-פלשקס)
בהיותנו יצורים תלויי זמן, מרחב ולוח שנה, תחילת שנה חדשה היא תמיד הזדמנות טובה להחלטות מרחיקות לכת והכרזות הרות גורל. בשבוע האחרון בלבד, הפיד שלי בפייסבוק ובטוויטר מלא בהכרזות בומבסטיות על הפסקת עישון לאלתר, הצטרפות לחדר כושר, התפטרויות והבטחה שלעולם לא יצפו בריאליטי נוסף.
קשה לי עם ההכרזות הללו, מאחר שהאכזבה שנוצרת כאשר אנחנו לא מצליחים לעמוד בהן -- ולרוב, לצערי, זה קורה בסביבות סוכות -- גורמת לנו לפקפק בעצמנו. אי לכך השנה אני מעדיפה לא לצאת בהחלטות חד משמעיות, אלא לקוות: לקוות לשינוי פנימי ולקוות שאצליח.
אני מקווה שהשנה אני אוכל להפסיק לחשוב ולנתח ולהתחיל להרגיש. לא כל יום דורש תכנונים ברמות של מבצע צבאי ולא כל משבר קטן הינו סיבה להתקף חרדה קיומית. לפעמים, כמו שאמר לי בן זוגי לפני מספר ימים, עדיף ללכת עם הבטן מאשר עם הראש. מקסימום מתחרטים, אבל כך יודעים שהלכנו עם מה שאנחנו באמת רוצים.
הקליפ לשיר The Universal של להקת Blur
אני מקווה שהשנה ארגיש יותר מחוברת לגוף שלי. אני לא מתכוונת דווקא לכושר או תרגילי הרפיה אינטנסיביים, אלא לדעת לתת לו לנוח לפעמים -- ולא, שנת צהריים זה לא נקרא -- לנוח מהלחץ האינסופי שאני שמה אותו בו של עבודה-סידורים-בילויים-ריצות.
אני מקווה שהשנה אצליח להפסיק לחשוב על למה אני פה, ומה המשמעות של כל העסק הזה, ולהתחיל לתת לעצמי משמעות. ויותר מהכל, אני מקווה שהמסע שהתחיל פה, במהות החיים, וממשיך בחיי היום היום שלי, ימשיך ויתפתח. אני מקווה לחיים של איזון, אושר והכי חשוב -- שלווה.
אני מאחלת לכולכם שנה טובה ונהדרת, ושכל התקוות והרצונות שלכם יתממשו.
לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:
