(צילום: dreamstime)

מאז שעברתי לגור בעיר לפני כשלוש שנים, אני מופתע בכל פעם מחדש מעוד ועוד התנהגויות אנושיות שלא הכרתי מעולם בפריפריה. יש דברים טובים, כמו "ירושה מהרחוב", כלומר ערימת הספרים או הבגדים או הרהיטים שאתה מוצא לפעמים באמצע הרחוב. מישהו עזב או נפרד או מת והנה, כל הדברים האלה שלך אם רק תרצה, בחינם ובשמחה.

יש דברים רעים, כמו הניכור העירוני הידוע. אני גר כבר שלוש שנים באותה הדירה ולא מכיר אף אחד מהשכנים שלי באותו הבניין, תופעה מוזרה מאוד בישובים בפריפריה.

אבל מעבר לטוב ולרע, יש התנהגות אנושית אחת שנתקלתי בה מספר מבהיל של פעמים, ובכל פעם מחדש היא תוקפת אותי באלם: נשים שבוכות ברחוב.

לשבור את הקיר

הרחוב מציע מגוון של התנהגויות והתנגשויות אנושיות: מבטים מוחלפים, מושפלים, מתחמקים; הכללים הלא כתובים של איך לעקוף מישהו ברחוב עמוס; לכל אחד יש שיטה משלו ללכת ברחוב כשהוא מתעלם מכל שאר האנשים שהולכים סביבו. אבל פעם בכמה זמן משהו קורע את האדישות הזו. אתה הולך ברחוב ואישה זרה הולכת מולך, בוכה.

ראיתי את זה בווריאציות שונות: הבחורה עם הטלפון באוזן שמניחה יד על הפה; הבחורה שממררת בבכי אבל לא מסתירה את זה, אלא הולכת בראש מורם כשדמעות שוטפות את לחייה; הבחורה שיושבת על ספסל, קוראת מכתב ובוכה בקול.

הבעיה הגדולה באמת היא שהניכור והאדישות הזו שעבדנו כל כך קשה לאמץ כדי להסתדר בעיר הומה מאנשים, היא זו שמונעת מאתנו, או לפחות ממני, לעשות את הדבר האנושי הנכון: להציע עזרה. לנער את המוסכמות ולהעיז לשבור את הקיר השקוף הזה ביני לבין אדם זר לגמרי. לגשת אליה ולשאול אם הכל בסדר ואפשר לעזור איכשהו.

מטרידן או אכפתי?

הצרה היא שהכללים כאן מטושטשים. כשרואים מישהו, חלילה, מתרסק עם האופנוע או האופניים באמצע הרחוב, רצים מיד לעזור בלי לחשוב פעמיים. אם אדם מבוגר מחליק פתאום ונופל, חמישה אנשים ירוצו להקים אותו וילוו אותו לקופת החולים אם צריך. אבל הבחורה הזו, שמתייפחת בקול כבר חצי רחוב, חלפה על פני מאה איש ואף אחד מהם לא עשה כלום. גם לא אני.

הפחד הוא שאצא המטריד המוזר שמנסה להתחיל עם בחורה ברחוב, כשבעצם אני באמת רק רוצה לדעת אם אפשר לעשות משהו כדי שהיא לא תבכה באמצע היום או בכלל. ומה אכפת לי, בעצם, אם היא תגיד לי "עוף מפה"? אולי זה לא משנה, והעיקר שניסיתי, שהצעתי עזרה? מנגד, אולי בחורה שבוכה ברחוב גם כך נמצאת במצב קשה ויוצא דופן, והדבר האחרון שחסר לה הוא איזה זר שנדחף לה לעניין?

אני לא יודע. הצלחתי לפתור לעצמי בראש דברים רבים מאז שעברתי העירה, אבל את זה אני אפילו לא מתחיל להבין. אם בין הקוראים נמצאות נשים שמצאו את עצמן למרבה הצער בוכות ברחוב -- אזרח מודאג שואל: מה לעשות?

נ.ב.

לפני כמה שבועות הלכתי ברחוב שבו אני גר ונערה הלכה מולי, מרכינה את ראשה ומחייכת לעצמה חיוך גדול מאוד של אושר פרטי. יש נחמה.

פוסטים נוספים של גיא חג'ג':

לאתר מהות החיים