יצירה חד פעמית (צילום: גוני היימס)

בסרט "עישון", אחד הסרטים שהכי אהבתי בחיי, מתקיים כל הזמן מאבק עדין בין אמנות הסיפור לאמנות החזותית. האמנות המילולית היא זו המתגלגלת בין אבות לבנים ובין אישה לרעותה וקושרת ומתפתלת בין בני האדם משחר ההיסטוריה. זוהי אמנות המושיבה אנשים ביחד, בקבוצה, או מול אדם אחד ותמיד יש בה מילים וצלילים, הקשבה ומקום לדמיון.

גם האמנות הנראית שימשה כאמצעי תקשורת בין בני האדם ויעידו על כך ציורי המערות הפרה היסטוריים, שנמצאו ברחבי העולם, אבל בעוד שנדמה כי באמנות הוויזואלית יש פחות מקום לדמיון, את האמנות הנשמעת, על צליליה העתיקים, אין לנו ברירה אלא לדמיין. אבל זה רק נדמה.

אחד הסיפורים הקטנים והיפים, הנטווים למארג עלילת הסרט, עוקב אחר אחת הדמויות, שבכל יום באותה שעה ומאותו מיקום מצלמת את קרן הרחוב שממול. כביכול דבר לא משתנה, אך הפרטים הקטנים משתנים, האנשים העוברים אחרים, קרן האור מאירה פינה חשוכה שלא שמנו אליה לב אתמול ואולי לא נבחין בה מחר, כשתיחסם בענן.


קליפ מתוך הסרט "עישון"

דרך אישית

כך גם הדרך שלנו. תהיה זו דרך ממשית, שעושים בכל יום מהעבודה הביתה או דרך מטאפורית ומופשטת יותר -- נדמה ששגרת חיינו אין בה חדש והיא מלאה הרגלים שלא מתחלפים, פחדים שלא נפטרים מהם, מחסומים שלא שוברים. הדרך שלנו, המוכרת, זו שאנו נאחזים בה כמשענת בעולם הזה, זו שחולמים לרענן אותה, לעתים אף מתעבים אותה ונוזפים בעצמנו על שבחרנו בנתיב הלא נכון ושאם רק היינו עושים צעד אחד אחר או פונים לכיוון אחר -- היינו היום במקום אחר.

לכל אחד יש דין ודברים עם המסלול שלו. יש המנסים לשנות בכל כוחם, יש שלוקחים תפניות חדות, יש האוהבים לדבוק במוכר ויש המפחדים להזיז אבן ממקומה.

בשבוע שעבר ביקרתי באירוע השקת הספר "מחתרת הגרפיטי של תל אביב", העוסק באמנות ציורי הרחוב בתל אביב. הצלם חגי מרום, יוצר הספר, תיעד במשך שנים את האלמונים המקשטים בסתר את קירות העיר: לפעמים הם סאטיריים ומוחים, לעיתים מפזרים דמויות בפינות נסתרות, כמו היו חתימת ידם, או מרססים במילים כתובות מצחיקות.

האנשים העלומים האלה יוצאים אל הרחוב כי הם רוצים להגיע אל האנשים, לספר להם סיפור בספריי צבעוני. הם אלמונים, מחוץ לחוק ומעל אמנותם מרחף הריגוש של סכנת ההיתפסות. יצירתם חד פעמית וגם אם נעשתה בשבלונה, היא אף פעם לא תצא זהה לעבודה שרוססה על קיר אחר. יותר מזה, יצירתם היא חד פעמית, כי כבר ביום המחרת יבואו פקחי העירייה, ימחקו אותה בהינף גלגלת צבע והיא תיעלם כלא הייתה.


סרטון שעוקב אחרי כמה מהאמנים האלמונים שאת עבודתם תעד מרום

שמחה של התחדשות

הצבע הטרי שייבש ישמש כמצע לציור הבא ובמחול הצבע שלא נגמר יש צער על יצירות אמנות מפעימות, שלא נשוב לראות עוד. מה שבמוזיאון משומר במסגרות, מאחורי זכוכיות ואזעקות, נמחה כאן ללא זכר, אבל מהו בעצם ההבדל?

מצד שני, יש גם שמחה גדולה של התחדשות. אינך יודע מה יילד קיר ואיזו מתנה יקבלו עיניך ביום הבא, כשתפגוש שוב את הדרך.

מי יודע מה יהיה כאן מחר (צילום: גוני היימס)

כבר כמה שנים שאני פוקחת עיניים בדרכי הקבועה ולפעמים המרצפות נראות כאותן מרצפות, הבניינים זהים למראם אתמול ונופל עלי דכדוך הסתמיות. ואז, מבין ערפל הסתם, צצה איזו זריקת צבע ומזכירה שגם הדרך המוכרת, הידועה, יכולה להיראות אחרת; יהיו אלה ציורי הקיר, עץ ששינה את צבע עליו או השירם, שיר שזמזמתם או ברכת בוקר טוב ממכר. השינויים והחידושים האלה מייפים את המדרכה המוכרת, שרק אתם מחליטים אם לראות אותה היום כפי שנראתה אתמול ותיראה מחר.

צידה לדרך:

"היצירתיות יכולה לפתור כמעט כל בעיה. מעשה היצירה, תבוסתו של הרגל בידי המקוריות, מתגבר על הכל" (ג'ורג' לואיס)

פוסטים נוספים של גוני היימס:

לאתר מהות החיים