החולדה (צילום: גיא חג'ג')

החולדה שלי גוססת. אולי מוטב שאקדים ואספר שבשנתיים האחרונות אנחנו מגדלים זוג חולדות מבויתות. רוב חבריי התחלחלו כשסיפרתי להם שזוגתי הביאה הביתה חולדות מחמד, אבל התפעלו כשפגשו אותן וגילו כמה זה חמוד.

חולדות סובלות ממאות שנים של יחסי ציבור גרועים, שמקורן בהפצת הדבר השחור לפני 700 שנה. אבל חולדה היא חיה חכמה במיוחד, בעלת יכולת לימוד יוצאת דופן ואוהבת משחקים. היא לומדת את השם שלה ובאה כשקוראים לה, לומדת שאסור לנשוך, איך לפצח אגוז, איך להתחנף והמפתיע מכל: היא נקיה. כמו חתול, גם חולדה שגדלה בבית מבלה חלקים רבים מהיום בטיפוח עצמי.

החולדה שלי גוססת. כשזוגתי החליטה להביא אותן הביתה התניתי את אימוצן בכך שאני אבחר את השמות. מובן שבחרתי שמות טיפשיים: לזכר, שעליו אנחנו מדברים, קוראים דוקטור מגנטיק (הייתי רוצה לחשוב שהוא מדען מרושע מאיזה קומיקס), או בקיצור "דוקטור". בעוד אחותו מתרוצצת בשמחה ומלקקת מכף ידנו, הוא היה חשדן ולקח לו זמן לפתח אמון. דווקא בגלל זה חיבבתי אותו מההתחלה: חולדה חכמה נזהרת מבני אדם.

שנתיים של אהבה

החולדה שלי גוססת. יש שיאמרו שכולנו גוססים, רצים בקצב של 24 שעות ביום אל הסוף הבלתי נמנע. אבל אין לברוח מזה. לא בעזרת פלפולים פילוסופיים, לא אני, לא אתה, בטח לא החולדה שלי, שאורך חייה הממוצע נע בין שנתיים לארבע. כבר מההתחלה ידענו שחולדות מהזן הזה נוטות לסבול מגידולים בראש, והנה חלפו שנתיים של ליטופים ונשיכות, של היקשרות בלתי נמנעת אל מי שאתה מטפל בו יום אחרי יום, מאכיל אותו ומשחק איתו ונהנה מחברתו. של אהבה.

החולדה שלי גוססת. לאחרונה הזכר איטי, גורר רגל, אדיש ולא מגלה תיאבון אופייני. דאגנו כמה שבועות ואז החלטנו לקחת אותו אל הרופא, וטרינר נפלא לחיות אקזוטיות בהרצליה. ניסינו להיות אופטימיים, אבל חששנו שנשמע בשורות רעות. כשהדוקטור (הווטרינר) פגש את הדוקטור (החולדה) הוא מישש אותו, האזין בסטטוסקופ, שקל אותו וצפה בו הולך וזז. הוא הרצין ואמר בקול נעים את מה שפחדנו לשמוע: האבחנה הסבירה ביותר היא גידול במוח. מה זה אומר?, שאלנו ברעד. כמה שבועות במקרה הטוב, השיב.

אין דרך חזרה

דוקטור מגנטיק שלי גוסס. אני לא יודע כמה זמן נותר לי איתו וזה שובר אותי: ההמתנה הבלתי נסבלת, הספירה לאחור בלי לדעת את המספרים. שנים רבות לא איבדתי מישהו שאני אוהב והייתי שמח להמשיך ככה. אל חברים שהתרחקו תמיד יש סיכוי קלוש להתקרב שוב, אבל המוות הוא מוחלט. אין דרך חזרה. רק הביטוי הנורא הזה, בלתי הפיך, עם התהום שנפתחת מאחוריו.

בינתיים אנחנו נותנים לו תרופות שמקלות עליו מעט. זה כואב, לראות אותו מיטשטש, לדעת שעוד מעט לא נשחק על השטיח. למדנו להכיר את ההרגלים שלו, את הטעם שלו באוכל, את הדרך שבה הוא מתנהג בסיטואציה כזו או אחרת. הוא הפך להיות חבר. חבר שאוכל את הספה, אבל עדיין חבר. נפשנו נקשרה בנפשו הקטנה. אנחנו אוהבים אותו.

כל דבר שמכריח אותנו להביט בסוף שבקצה המנהרה הוא מפחיד, עצוב, מרתיע. לאבד מישהו שאתה אוהב, אפילו "רק חולדה" -- אין לי מילה לזה. החולדה שלי גוססת ואני הולך מעל תהום ולא מעז להביט מטה.

צידה לדרך: "לא אומר לכם לא להזיל דמעה, משום שלא כל הדמעות רעות הן" (ג'. ר. ר. טולקין, מתוך הספר "שר הטבעות: שיבת המלך")

פוסטים נוספים של גיא חג'ג':

לאתר מהות החיים

http://en.wikipedia.org/wiki/Fancy_rat